[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
המשוגעת

לי יצאה מהמשמרת מוקדם. היא הרגישה את החום עולה מתחילתה. מחר
יש עוד לימודים, היא לא יכולה לא להגיע שוב לשיעור המשעמם של
הבוקר. היא חייבת עבודה אחרת, חשבה לעצמה.
העיר נראתה חשוכה, אבל זה טבעי שכך תראה בעשר בלילה. מה שלא
התאים היה הנדנוד הקל בברכיים, שגרם גם לרחוב להתנודד. היה קר
נורא, וקצת גשום. החבר חייך אליה בטלפון.
"קחי מונית, משוגעת." הוא אמר בקול הכי רך שלו.
היא צחקה על עצמה. שוב היא מדמיינת אנשים שאיכפת להם. אף אחד
כבר לא התקשר שבועות.
אין לה חבר כבר שנתיים. את הקול הרך הזה היא שומעת כל יום
כשהיא יוצאת לעבודה או ללימודים. פעם יהיה עתיד, היא ממלמלת
לעצמה.
בינתיים החיים עוברים בדיכאון שקט. בדרך הביתה אלנבי נראה לה
כמו מדבר. המון אנשים, אף לא מבט אחד בעיניים.
למרות העייפות והחולשה היא משחזרת שיחות בראש.
"אולי תבואי קצת?"
"אין לי כוח לכלום. אני רק רוצה לחזור הביתה." הקול של נירה
היה מעייף מדי. היא יוצאת לשתות ולשחק סנוקר. המיקום משתנה,
כמעט מדי יום.
יש מהומה של בנות ברחוב מצד שמאל. היא מחייכת לתספורות
הקצוצות. פתאום דווקא מתחשק לה לשתות משהו, בדרך הביתה. זה
נראה מקום של בעיקר בנות, ודווקא מתאים לה לא להיכנס למאורות
רעבות העיניים התל אביביות הרגילות. פאב לסבי יכול להוות מקום
שליו יותר.
המוסיקה לא היתה חזקה מדי, כראוי לתחילת השבוע.
דנה עמדה מאחורי הבאר, מביטה בשלל הסטרייטי שנכנס פנימה.
"מה בשבילך?" חייכה בחום אל העיניים העייפות.
"ראסטי נייל." הסטרייטית חייכה ושלפה  'אל אם לייט' לבנה
מהתיק.
"מיד. עוד משהו?" דנה הציתה לסטרייטית את הסיגריה הצפויה.
"אולי כוס מים?"
"אין בעיה." לי הישירה אל דנה מבט. יש משהו מגחך בעיניים של
הברמנית הזו.
הראסטי נייל היה מצויין ומצונן. היא הביטה סביב. נשים מחויכות
ושתויות. חלק מהן הביטו בה במבט חושק. רובן נראו לה מגוחך,
מצועצע.
המקום היה שקט, יחסית. מהצד ראתה שתיים רוקדות צמוד. איזשהו
גבר הסתכל עליהן, מחייך. המבט היה מלא זימה. משהו מזה גרם לה
לבחילה.
לי לא אהבה מקומות שטופי סקס. לי לא אהבה סקס.
היא מעולם לא דיברה על זה. כל החברים שלה לשעבר היו צוחקים, מן
הסתם, לו היו שומעים את המחשבה הזו. הזיופים שלה היו צריכים,
לדעתה לפחות, לקבל אוסקר.
לא היה שום דבר נעים בחיכוך היבש הזה. אבל זה מה יש, ועם זה
צריך להסתדר.
המחשבות רדפו אותה. הראסטי נייל הלך והתרוקן. היא הזמינה עוד
אחד, לאה מכדי לזוז הביתה.
"את אוהבת את האווירה כאן?" הברמנית החליטה להתחיל שיחה.
"נעים. שקט יחסית."
"ככה זה באמצע השבוע," הברמנית חייכה חזק, "תבואי בסוף השבוע.
מפוצץ כאן."
לי חייכה אל ההרהור של מסיבת שישי עם נשים מסביב. כמה לא
מאיים.
"אולי אבוא, אם לא אעבוד בבית קפה בסופ"ש הקרוב."
"איזה בית קפה?"
"למה, תבואי לבקר?" לי חייכה רך, משועשעת.
"ייתכן בהחלט. אני דנה." הברמנית הושיטה יד.



"מה העניינים איתך, אני פשוט לא רוצה להפריע לך, את נראית נורא
עסוקה."
לי המלצרית חייכה. סגרתי את הלפ-טופ.
"הכל כרגיל," חייכתי אליה, נזכרת בעייפות שלה מאחורי הבאר שלי.
היא נראתה קצת עצבנית הערב. היה גם לקוח מגעיל, מבקר מסעדות או
משהו, שעשה לה חיים ממש קשים. לא מגיע לה. היא עוד תגיע רחוק
מבית הקפה הזה. היא היתה מעצבת אותו אחרת. כל המבנה מתוכנן לא
כמו שצריך. יבוא יום, היא יודעת, שהיא תהיה מרוצה ממבנים של
בתי קפה בעיר הזו. "אני אחמם לך את הקפה. הוא בטח כבר קר."
חייכתי שוב, מודה לה.
הרבה זמן עבר מאז הפעם הראשונה בה ביקרתי כאן. לאחרונה אני כאן
כל יום, כמו מחפשת זהות מחדש, מגדירה אותה בין כוסות קפה
אלכוהוליות יותר ופחות.
היום אני מקסיקנית בטעם קלואה. ליאור תיכף תגיע ונוכל להמשיך
את השיחה הכעוסה מקודם.
אולי שוב אקשור את חיי בשלה, אם היא תתאהב באווירה הרכה של בית
הקפה הזה. ההליכה הקופצנית, שיש בה מן הנער המתבגר, גרמה לי
להמשיך לחייך אל ההרהור הזה.
כשאנחנו נרגעות, קל לנו יותר לדבר. לי המלצרית שלפה חתיכת עוגה
לזוג בדייט הראשון שמאחורי. את מיטב האנושות אפשר לפגוש על קפה
ועוגה. כמה חלומות אני אישית נהגתי לפתח על מה שיקרה מעל לקפה
ולעוגה. לפעמים הקפה הופך כוסית ויסקי, ואז אין עוגה אלא הרבה
עשן סיגריות, ושיחה שסופה בין שמיכות פוך, כשהנשימה לא מסודרת
עדיין.
ליאור נכנסה, והקור נדף מהשיער הפזור שלה כמו נטיפים. היא
נראתה כועסת. אלוהים, כמה שהיא יפה ככה, למרות הלסת הקפוצה.
כשהיינו יחד, זה היה מקפיא לי את הלב, הדרך בה היא קופצת
לסתות.
"אז מה יש לך לומר?" ירתה.
"שאני מתנצלת על זה שהכעסתי אותך." אמרתי בטון הכי שקט.
"זה קורה יותר מדי לאחרונה."
בת זונה. "אל תהיי ככה. נו, אני באמת מצטערת."
"שמת לב שכל שיחה שלנו, זה ככה?" היא הסתכלה עלי מלמעלה.
משוגעת על כל הראש. תמיד בלתי צפוייה. כמו שזה בא עכשיו, זה
יכול ללכת תוך דקה.
"אני חושבת שאת מגזימה." משהו בי התכווץ לאגרוף קטן, חופן את
הבכי.
"אני חושבת שזה לא בא לי טוב. לא מתאים לי לחיות בדרמה הזו."
העפעפיים שלה שיחקו איתי משחקים. שנאתי את זה.
"כבר החלטת שאנחנו לא חיות ככה, זוכרת?" חתכתי.
"אוי נו. לנצח אני אשמע את הפזמון החוזר הזה. היה לנו עוד יותר
רע אז."
"נכון. למה את מתעקשת להתנהג כאילו את עדיין איתי במיטה."
היא התנשפה בבוז. אחר כך חייכה.
"אני אלך לשירותים, וכשאחזור, ננסה להתחיל רגוע יותר."
"טוב." אמרתי, כבר לא עצבנית. ככה היא, מצבי רוח. ככה כולן.
מטורפות.

טינה טרנר התחילה לשיר על אהבה מיד שנייה, ולי המלצרית עברה
והצביעה  לעבר הדייט הראשון וציינה בלחש ש"הבחורה נראית סובלת.
הוא ממש פלצן." הבטתי בו לרגע. כל שפת הגוף שלו דיברה ביקורת.
כמעט יכולתי לשמוע אותו עורך את המבחן הרגיל שלו. הוא כבר
התחיל לנסות לשנות את כל מה שלא התאים לאידיאל. אנשים הם כאלה.
כמה טיפשי. לי חייכה אל המבט הנרגז שלי, ואמרה בלחש "גברים."
שתינו צחקנו.
ליאור חזרה, השיחה באמת הפכה להיות נעימה.
"אני שונאת גברים כרגע." סיפרתי לה על הבחור הביקורתי.
היא צחקה עליו. "כמה קטן זה לנסות להתאים מישהו לאידיאל."
"כמה קטנים הם בכלל." צחקתי.
"איזה מזל יש לי שלא התנסיתי איתם יותר מדי."
"תודה שאת מזכירה לי את הפצעים. כן, הנה המלח." העברתי אליה את
המלחייה. "הרבה, ישר על הפצע."
זה הצחיק אותה. כשהיא צוחקת היא הדבר הכי יפה בעולם.
הצחוק הזה הוציא אותי מהארון, אי אז. אחרת באמת עוד הייתי
תקועה כמו הבחורה ההיא, עם בריזר מול הקפה של הגברבר העסוק
בעצמו.
ליאור סיפרה על היום בעבודה. אני חשבתי על הבאר ועל בית הקפה,
וכמה שונה לעבוד במזכירות, לעומת ההאכלה וההשקיה של בני אנוש
ברגע של חופש.
"זה נורא. כל רואי החשבון האלה ועורכי הדינים, שחושבים שאני
צריכה למצוץ להם או משהו, כשהם רק מדברים. מגעילים."
"גברים." חייכתי אליה. היא צחקה שוב.
"מה איתך, יא דנה?"
"דנה בסדר. היא הלכה לריב עם חברה שלה לשעבר הערב." עניתי,
סרקסטית.
"אוי נו. לא עדיף להזדיין כל הערב?" ליאור צחקה.



"טוב, אני חושבת שאני אחתוך," ליאור פיהקה.
"אני עוד אנסה לכתוב כאן משהו." אמרתי לה וללפ-טופ הכבוי.
"סבבה. אין לך משמרת מוקדם בבוקר. מזל של ברמנים."
צחקתי. היא קינאה בי, אבל לא היתה מוכנה לחזור לבאר, בהחלטה של
אלכוהוליסטית מודעת.
"רק באלכוהול יש לנו מזל. בנות לא מתחילות עם הברמנית. רק
סטרייטיות מתלהבות."
"כמו המלצרית שלנו?" ליאור חייכה.
"איך קלטת?"
"היא מסתכלת עלייך הרבה." היא משכה בכתפיה. "ראיתי אותה אתמול,
או שלשום, בפאב."
"כן, זה המזל שלי. אם כבר מתיישבת יפהפיה על הבאר, והעזתי לומר
לה מילה, היא סטרייטית או משוגעת, או שניהם."
"זה המזל של כולנו." ליאור נאנחה וארזה את עצמה במעיל, חבקה את
כתפיי ויצאה.
לי המלצרית חייכה אליי.
"עוד משהו?"
"יש לכם פה ראסטי נייל?"



כשהמקום התרוקן, לי התיישבה לידי.
"אפשר לראות מה כתבת?"
"בוודאי," חייכתי, מפנה אליה את הלפטופ.
שלוש שורות הבהבו את תנועות שיערה כשהיא מגישה קפה, בליריות
אובר דרמטית שאופיינית לי כל כך. היא בוודאי תגיד שזו מחמאה
נהדרת. וכאן זה יגמר. אבל החיוך שלה יהיה קצת פחות עצוב. שווה
לי את זה, הרגע הקטן הזה.
"זה מקסים." היא הסמיקה. "זה עליי?"



היא נראתה שלווה כל כך, עם החולצה הלבנה המעט מוכתמת. השיער
הפזור היטיב איתה, שלא כמו המשיכה לאחור שאפיינה אותו מאחורי
הבאר.
היה בה משהו רגוע, כשנשארה עד הסגירה. רוב האנשים ממתינים
במתח.
"איפה את גרה?" שאלה בעדינות.
"ליד אלנבי, לא רחוק מהפאב."
"רוצה טרמפ הביתה?"
"את מתחילה איתי?" הבטתי בה במבט ציני.
"קצת." היא חייכה. "אבל זה רק כי אני אדם שיטחי שמעוניין
בחיצוניות שלך."
צחקתי. ההומור שלה כזה ציני, כמו שלי.
"לא כדאי לך. אני משוגעת."
"גם אני. רוב הנשים, יקירתי." היא פתחה בפני את הדלת. "גם אני
משוגעת. ככה אני אוהבת." היא הביטה בי, מפשיטה בעיניים.
הסמקתי. אני כזו שקופה לפעמים.
"זה רק טרמפ," היא חייכה, "אני לא מפתחת ציפיות עם
סטרייטיות."
"אולי כדאי שתתחילי." הפתעתי אותה. גם אותי.



"תמיד עושים ארוחות בוקר למי שישן אצלך וגם עשה לך משהו
בלילה." אמרה לי, בטון שחיקה כנראה איזו מורה ללשון מכיתה ג'.
"תמיד? זה בספר החוקים למזדיינת המצטיינת." צחקתי.
"תמיד. אני מזדיינת מצטיינת?"  היא הסתובבה, מחליקה לתוך
טריינינג. כלומר, אי אפשר באמת להחליק לתוך טריינינג, אבל היא
עשתה את זה בחן רב מהרגיל.
"היית נפלאה." חיבקתי אותה עם העיניים. "גם לך היה טוב?"
"לא זייפתי הפעם, אם לזה את מתכוונת." היא הסמיקה שוב. "אז איך
את אוהבת את הקפה שלך?" אמרה במהירות. שתינו צחקקנו.
"וואלה, איפה שהוא לא הספקנו לשתות קפה אתמול."
"כן, משום מה." היא צמצמה שפתיים. "מישהי אמרה לי לשכוח מהקפה,
לא?"
לא נשארתי חייבת. "כי מישהי התחילה למזמז אותה בתור תשלום על
טרמפ הביתה."
"איך יכולתי שלא?"
"אמרת שאת סטרייטית, לא?" צחקתי עליה.
"כן," היא חיככה את היד בראש, "אני לא חושבת שהצטיינתי אתמול
בסטרייטיות."
"את חושבת שתצטייני בקפה?"
"תלוי, אם תשגעי אותי או לא."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים מרוב שיש
תיחכום בסלוגנים
מאבדים את כל
הפואנטה




רב חובל שהפליץ
ונורא נורא
מסריח לו עכשיו


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/1/05 9:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה