היא לא באמת פרח קטן
שרק מחכה לטיפות הראשונות של הגשם
שיפריחו לו עלי כותרת
וישכרו אותו בניחוח פריחתו שלו.

ואין לה באמת שורשים
אפילו לא שורשונים
שימנעו ממנה
מלהיסחף עם הרוח הקלה ביותר.

אבל היא כן מכונסת
קבורה עמוק באדמה
מתחת לשמיים אינסופיים
שאליהם, היא כבר יודעת
לעולם לא תגיע.

וכמה שלא תנסה לבקוע
מהמעמקים בהם היא נשתלה
היא לעולם לא תצליח
לפרוח.

נטע לא שייכת לשום מקום.
ובטח שלא לכאן.
והיא יודעת את זה, תאמינו לה
יותר טוב מכולם.

וגם כששוכחים להשקות אותה
או דורכים לה על הגבעול הרך
היא ממשיכה לנסות
למצוא משהו להיאחז בו.
לנטוע את עצמה, להיות חלק
לא משנה איפה, לא משנה ממה.

כי היא יודעת, לא-
היא בטוחה
שבקרוב מאוד, עוד לפני שפרחה
היא תנבול.

ולפני שתקמול ותמות
היא הייתה רוצה, פעם אחת
שמישהו ישקה אותה
כי באמת אכפת לו.

שילטף את העלים שלה
בעדינות
ושלא יהיה אכפת לו

שהלב שלה

הוא
כבר

קוצים.



30.1.05