היא נכנסה לכיתה והניחה את הילקוט הכבד על השולחן. הוא עמוס
מדי, חשבה לעצמה. התפרים כבר פרומים כמעט לגמרי, וכל בוקר מחדש
היא מתקשה לסגור אותו. גם הראש שלה מרגיש ככה לאחרונה, מלא עד
להתפקע. אז היא דוחסת כמה שהיא יכולה, ומקווה שזה יחזיק, לפחות
עוד יום אחד.

הוא ניגש אליה בחיוך, מחבק אותה. מדבר אליה, מחייך אליה, וכבר
בא לה להקיא. נמאס לה לשמוע את הסיפורים שלו, אבל אין לה
ברירה. למרות שבכל פעם שהוא מדבר על ההיא שלו, היא מרגישה את
כל ארוחת הבוקר שלה מנסה לברוח החוצה. די כבר, מטומטמת אחת,
היא שומעת לחישה בתוך הראש שלה. תפסיקי לחשוב שתוכלי אי פעם
להשתוות אליה בעיניו.
הידידה הטובה. זאת הנישה שלה, התפקיד שאותו אפילו אין לה צורך
לשנן. תפקיד חייה.

פעם, לכל חיבוק איתו הייתה משמעות. כל בוקר מחדש היא הייתה
מרגישה שהיא יכולה לעמוד כך לנצח, ואולי אפילו יותר, כשהם
מחובקים באמצע בית הספר. פעם הוא אפילו נישק אותה על השפתיים,
במקום על הלחי. את החמימות השקטה שהתפשטה לה אז בבטן היא יודעת
שאין סיכוי שתרגיש שוב אי פעם.

נראה כאילו עבר המון מאז הפעם ההיא, שבה החליטו שיוכלו לדבר על
הכל. היא רצתה לעמוד בהבטחה שלה, רצתה לספר לו. אבל הוא כנראה
לא מסוגל, או לא רוצה, לעמוד בהבטחותיו. היא נחשפה בפניו ללא
גבולות, ממש כאילו עמדה לפניו עירומה לגמרי מבחינה מנטלית. היא
נתנה לו להציץ לתוך נפשה, למקומות הכי כמוסים שאליהם לא הכניסה
אף אדם אחר לפניו. זה כאב לה נורא להיפתח, להיחשף. אבל איתו
היא הרגישה בטוחה, וחשבה שגם הוא סומך עליה, בוטח בה. אבל יש
לו יותר מדי "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו", "זה לא הזמן לזה"
או "נדבר אחר כך". וכבר נמאס לה לחכות לאחר כך הזה, שאף פעם לא
מגיע ונדמה שאולי בעצם לא יגיע לעולם. ואז כשאמר לה שעבר חתול
שחור בינו לבין ההיא, היא החליטה שחיכתה מספיק. עכשיו זה הזמן,
לדבר או לשתוק לעולם. אבל הוא, כמו בכוונה, כבר מצא לו מושא
הערצה חדש. כמה שהיא גותית ושווה, שתדעי לך, וגם היא אוהבת
שנושכים אותה, ממש כמוני. את יודעת שאני אוהב בחורות כאלה.

פעם הידיעה שהם יפגשו בכל יום הייתה מה שהחזיק אותה, מה שנתן
לה כוח להמשיך. הנגיעות האקראיות בהפסקות או בשיעורים היו
נקודות האור הקטנות שלה. ולפעמים היו רגעים קטנים, חמקניים
וכמעט בלתי נראים, שבהם הרגישה כמעט-מאושרת. היא ממש יכלה
לראות את האושר מולה, יכלה כמעט לגעת בו באמת, להריח אותו. יש
לו ריח טוב. גם לאושר יש בוודאי ריח כזה, ואילו רק היה בהישג
ידה יכלה לדעת בוודאות.

ועכשיו העובדה שהם לומדים באותו בית ספר מייסרת אותה. הם
לומדים ביחד, מסתובבים באותה חבורה. הם כל הזמן ביחד, גם
בלילות שישי הם יוצאים יחד. יחד עם כולם, או עם עצמם. היא תמיד
מרגישה שהיא רק עם עצמה, משום מה. גם כשהיא איתם, ובעיקר כשהיא
איתו. והוא מחייך אליה, ונוגע בה קצת לפעמים, כמו רומז לה על
מה שהיא מפסידה. אבל זה תמיד קצת, רק קצת ולא יותר.
אני לא צריכה שהוא יהיה מאוהב בי, היא מנסה לשכנע את עצמה. אני
לא מבקשת כל כך הרבה.
אני רק רוצה שהוא יאהב אותי. אחרי הכל אלה שני דברים שונים
לחלוטין.

היא דחסה את ספר המתמטיקה הכבד לתוך התיק, והרימה אותו באנחת
ייאוש. לפעמים כל כך קשה לסחוב את הכל, ומתחשק לה להעיף את
הילקוט לאיזו פינה ולהשאיר אותו שם. כשיצאה מהכיתה ופנתה לרדת
במדרגות, היא לא הייתה צריכה לשמוע את הקריאות שנזרקו לעברה
כדי להבין מה קרה. ההקלה המופלאה שהרגישה לפתע בכל איבריה
הספיקה לה כדי להבין שמשהו בה סוף סוף נקרע.


04111