מוצא אני עצמי תוהה לעיתים
על מנת חלקי כילדה האמצעי של האנושות.
וכילד אמצעי, מרגיש אני דחוי ולא אהוב.
הרי הילד הבכור זכה להתנהג כאוות נפשו
בכוח החיה, אהוב על ידי הטבע,
זכה הוא להיות פראי וחסר מצפון.
נשלט רק על ידי כוחו שלו,
קורא תיגר על אלה סביבו.
ואם כשל או נאכל,
הסטוריה לא תשפוט או תזכור
שהרי לא נוצרה היא עדיין.

ואחי הצעיר,
עדיין לא נולד
וכבר מסתכל הוא על אחיו בזלזול.
התפתח הוא מעלינו
תוצר מוחלט של המצאה אנושית,
המרוממת עצמה מעל הטבע,
מושכת אותו אחריה ככלב ברצועה.
בכוח אדיר, כוח הדמיון
יעצב הוא מחדש יקומנו,
בונה גלקסיות בדמותו
ומכבה שמשות בנשיפה.

ואני, שניצב באמצע,
חסר כוח לעצב גורלי
אם בפראות ביולוגית
או בגאונות מתנשאת.
היכן הכוח לקבוע דרכי?
האם איבדתיהו,
האם עדיין אין הוא בהישג ידי?
אני הוא ילדה האמצעי של האנושות,
נשלט על ידי פחד ואשמה
וגורל מעוצב חלקית,
הגורר אותי
במקום שאגרור אותו.