שוב נספגו התווים השנואים
לתוך רשתות עיניי
צורבים תעלות בבשר מוחי
כחומצה המלחשת צערי.
אילו רק יכולתי
להרכיב מן התווים השחורים
את פרצופי החיוור.
לשלחו אלייך,
להביט בפנייך.
וכשיחזור
אוכל לראות בעיניו הכבויות
את צל פנייך.
הקרות הן
כאותם תווים,
מקפיאים נשימתי בגרוני?
ואולי
דמעות מלח
הכתימו ידייך באי ביטחון.
השגרון פשט באצבעותייך,
הופך כל תו למשימה כובלת?
יושב ובוהה
בתווים השותלים סרטן בעיניי,
חסרי ממשות כמפלצת תחת מיטתי
אך טורפים תוכי ביעילות מכוערת.
למה ארצה לשמוע משליח חסר נשמה
המדבר בקולך,
אם תכאיבי, עשי זאת עצמך. |
