טיפות קטנות של גשם נחתו על פניה של עמנואל, שוטפות את הדמעות
שהחלו לגלוש על פניה. היא אהבה גשם. בשבילה הוא הביא עימו
שחרור והקלה, שטף את הכאב עמוק לתוך האדמה, משאיר את הנשמה
נקיה מכעס ועצב, לפחות לזמן מה. לפעמים עמנואל חשבה כי הגשם
הוא בעצם הדרך של הטבע לבכות על כל היצורים האבודים שהיא יצרה,
כמו אמא שנאלצת לצפות מרחוק בילדיה סובלים בלי אפשרות להתערב
ולעזור להם.
עמנואל קיוותה בליבה כי חדר המגורים יהיה ריק, כך שהיא תוכל
לזחול בשקט למיטה, להתכרבל תחת שמיכת הפוך הרכה ולנסות לשכוח
מהכל. הדבר האחרון שרצתה ברגע זה היה למצוא את אנדראה ואורליה
בחדר.
היא נכנסה לחדר החשוך,  שלשמחתה היה ריק, והתמוטטה על המיטה
הרכה. היא שכבה בחושך והקשיבה לטפטוף הגשם בחוץ, ולשריקות של
הרוח. יותר נכון, היא דמיינה אותם; מיקומו של החדר לא איפשר לה
לשמוע כלום ממה שקורה בחוץ. רעש מרגיז  גרם לה לפקוח את עיניה
ולהזדקף; אנדראה ואורליה חזרו, ושברו את השקט הרך בגל של
צחקוקים.
"את נראית כמו חתול מרוט," נשמע קולה הצייצני של אורליה. היא
חייכה חיוך ענקי והביטה בחברתה בציפייה.
אנדריאה חייכה, "את לא בוכה, נכון? חשבתי שאת כבר התרגלת, עם
כל ההסטוריה שלך והכל... " היא ליקקה את שפתיה ונראתה מרוצה
מעצמה. "להתחבר עם משוגעים לא יעשה אותך יותר אהודה, את צריכה
לדעת את זה, טיפוסים כמוך... ובכן, אני תמיד אומרת שטיפוסים
כמוך הם כמו החתלתולים האלה שמטביעים ישר אחרי לידתם. הרי ברור
שאף אחד לא ירצה אותם, למה להעמיס על החברה? אבל לפחות בידרת
אותנו היום, חצי הוגוורטס עדיין צוחק."
"היית מאמינה? אפילו חלק מהמורים משועשעים," הוסיפה אורליה.

עמוק בפנים, עמנואל הבינה כי הכל הצגה, הן תמיד עשו כל מה
שביכולתן על מנת לעצבן אותה. למרות שההגיון עבד בקדחנות על מנת
לשכנע אותה כי כל זה היה ערימה של שטויות, הרגש התערב וגרם לה
להתכווץ ולרצות לברוח. אבל היא ידעה שאין לה לאן ללכת;
הוגוורטס לא היתה ביתה, אך מצד שני גם לא שום מקום אחר.

מיותרת, היא תמיד הרגישה שהיא לא שייכת, לא מתאימה, חסרת יכולת
להשתלב, אך עכשיו יותר מתמיד היא הרגישה מיותרת. עמנואל חשבה
על התאבדות, אבל פחדה מדי למות, חשבה לברוח, אך לא ידעה לאן.
לא היה למי לפנות, לא היה אף אחד... היא אפילו הרחיקה את
אליזבת`,  הדבר הכי קרוב לחברה שאי פעם היה לה.
עמנואל קמה באיטיות ממיטתה ויצאה החוצה. המסדרונות היו ריקים
בגלל השעה המאוחרת. היא סקרה במבטה את האיזור לוודא כי אין
מדריכים או מורים שיתפסו אותה וישלחו אותה בחזרה לחדר. עמנואל
לא התכוונה לחזור, היא העדיפה לבלות את הלילה יחד עם שני
הסייחים, הם היחידים שמעולם לא יאכזבו אותה או יבגדו בה, כך
חשבה.

עמנואל חמקה מן הטירה, מחזיקה את שרביטה לפניה על מנת להאיר את
הדרך. הגשם התחזק והפך לסערה, הרוח האלימה שרקה ושאגה בזעם,
מעיפה לאוויר ענפים ועלים שהיו היו חזקים מספיק כדי להיצמד
לעצים. במקרה אחר, עמנואל היתה בוודאי זוכרת להטיל לחש שיגרום
לבגדיה להיות חסינים למים, אבל במצב  בו היתה זה לא היה אפשרי.
רגליה שקעו לתוך שלוליות הבוץ העמוקות, כמעט גורמות לנעליה
להיתלש מרגליה ולטבוע.

האור בבקתתו של האגריד היה כבוי, היא ניחשה כי הענק טוב הלב
הלך לישון מוקדם במזג האויר הנוראי הזה. עמנואל נגשה אל השער
ופתחה אותו באיטיות, נזהרת לא לעשות רעש מיותר. מבטה נפל על
האדמה הבוצית ליד השער, היא כיוונה את שרביטה כלפי מטה על מנת
לראות טוב יותר. האדמה הלחה היתה מכוסה בעקבות טריות של חיה
גדולה כלשהי, עמנואל הבחינה כי הן מפוזרות גם בחלק הפנימי של
החצר ונדרכה. העקבות היו דומות לעקבותיו של פנג אך היו הרבה
יותר גדולות. כפתור? היא לא רצתה לחשוב מה עושה הכלב הענקי
בסביבת הסייחים ומיהרה להכנס פנימה, למרות שליבה הלם בפחד.

האורווה היתה שקטה, שום סימן לכלב גדול... מצד שני, היא חשבה
שיהיה מאוד מתאים לו לקפוץ מאיזה פינה חשוכה כדי לגרום לה
להתקף לב. רוב הכלבים דומים מאוד לבעליהם אחרי הכל. עמנואל
סרקה את הפינות אחת אחת, להפתעתה העקבות נעלמו באמצע ו-

לא יכול להיות! עקבות של אדם המשיכו מהמקום בו נפסקו עקבותיו
של הכלב. היא מצמצה וחיפשה אחר עקבות נוספות של הכלב שיצביעו
על כך שהוא פנה לאיפשהו, חזר חזרה, אבל לא, הן נעלמו כאילו
מישהו הרים את הכלב ונשא אותו בידיו; אבל עקבותיו של האדם גם
הן צצו משום מקום! עמנואל הביטה על האדמה בבלבול, מנסה לפתור
את התעלומה כמו שפותרים תשבץ מסובך במיוחד. התשובה היתה שם,
אבל היה מאוד קשה לשלוף אותה ממעמקי הידע שנאגר במוחה.

לפני שהצליחה להבין מה בדיוק אירע שם, עמנואל שמעה רחש בקצה
השני של האורווה והבחינה בסייחים, פרוותם הזהובה זהרה בחושך
ולידם עמד מישהו וליטף את ראשו של אחד הסייחים.
"היי, מי זה שם?" עמנואל הרגישה צמרמורת עוברת בגופה, פתאום
היא הרגישה את הקור חודר אליה ומקפיא אותה, בגדיה ספוגי הגשם
נצמדו לגופה וגרמו לה לרעוד. מי לכל הרוחות יבוא לפה בלילה
כזה? היא חשבה בתסכול, אצבעותיה הדקות מתהדקות סביב שרביטה.

"אני." מישהו אמר בשקט מבין הצללים.
"מי זה אני?" עמנואל שאלה בחשד ועשתה מספר צעדים מהוססים לעבר
הדמות המסתורית. "בלק?! מה לעזאזל אתה עושה פה!" היא לא האמינה
למראה עיניה. בלק, שהיה רטוב לא פחות ממנה, מכוסה בבוץ, עמד לו
שם וליטף את קלופס. היא הביטה על הסייחה הבוגדנית בגועל.
עמנואל לא האמינה שגם היא, בדומה לכל השאר, בגדה בה. הסייחה
סובבה את ראשה הזהוב והביטה בה במבט מתנצל אבל לא זזה ממקומה.


"תסתלק מפה תיכף ומייד! אין לך שום זכות להיות פה, זה מועדון
סגור לאוכלי מוות וחדי קרן בלבד."
הוא השפיל את מבטו ולא אמר דבר במשך כמה שניות, ידו עדיין
מונחת על הראש המוזהב של הסייחה. "אני לא באמת חושב ש..."
"הסייחים לא צריכים לבוא במגע עם בני אדם," היא אמרה בקור,
בקושי מזהה את קולה.
"תראי, זה קצת יותר מורכב ממה שזה נראה, אולי כדאי שנדבר על
זה, אני לא התכוונתי למה שאמרתי קודם, כל המצב הזה...אם היית
מכירה אותי -"

"אני לא חושבת שאני רוצה להכיר אותך, בלק," היא קטעה אותו
בחדות. "פשוט תלך מפה, אין לי מה להגיד לך, אתה יודע איפה
היציאה." עמנואל ניסתה לא להסתכל עליו והצביעה על היציאה ביד
רועדת מעט.
"אבל אם תקשיבי לי שנייה..."
"לך כבר! לא מעניין אותי מה שיש לך לומר. לך.  ואל תגע בסייחה
שלי!" עמנואל רעדה בזעם, לא מאמינה איך בן אדם שהיא בקושי
מכירה כמעט מצליח להביא אותה להתמוטטות עצבים.
הוא נאנח והוריד את ידו מהסייחה. "את לא מתכוונת להישאר כאן,
נכון?" הוא עשה כמה צעדים לכיוונה מה שגרם לה לסגת במהירות
אחורה, כמו חרק תועה שהתקרב יותר מדי ללהבות האש.
"זה לא עניינך!"
בלק, שחש כנראה את הילת העוינות סביבה, עצר במקומו ושתק.
"למה אתה מחכה?"
הוא הסתובב ויצא בצעדים מהירים בלי לומר יותר דבר. עמנואל פסעה
לעבר ערימת הקש הקרובה והתמוטטה מתשישות. טיפות הגשם פגעו בגג
המאולתר של הארווה, וגרמו לחוסר שקט אצל הסייחים שהצטופפו ביחד
בפינת אחד התאים, אבל אפילו הקור המכאיב, הרעש והרטיבות לא
הצליחה להעיר אותה בלילה זה.

הגשם הפסיק מזמן, השמש שלחה לארץ את קרניה הזהובות על מנת לחמם
את האדמה ולהעיר את יצורי היום. האויר היה נקי ורענן, הגשם שטף
את הלכלוך והאבק שהצטבר על עלי העצים והאורווה הקטנה. קרני
האור רקדו על פניה של עמנואל, גורמות לה לפקוח את עיניה
ולהתעורר.  לקח לה מספר שניות להבין איפה היא נמצאת. היא מצמצה
בבלבול והביטה מסביב, נזכרת בליל אמש. צווארה היה תפוס מהתנוחה
הלא נוחה בה ישנה והקור של ליל אמש. עמנואל עיוותה את פניה
והעבירה יד תפוסה בשערה שהיה מלא קשרים וקש. להפתעתה, היא
הבחינה כי משהו דומה לשמיכה כיסה את רגליה. עמנואל לא זכרה את
עצמה מביאה שמיכה, אבל באותו הרגע זה היה הדבר האחרון שהטריד
אותה. היא התרוממה מערמת הקש עליה ישנה וניערה את החציר שנדבק
לבגדיה. השעון הצביע על השעה תשע, מה שאמר שעמנואל פיספסה
כשפומטיקה.  היא החליטה לגשת לפרופסור וקטור ולהסביר לה שלא
הרגישה טוב או משהו... היא בטח לא תהיה מרוצה אבל אין מה לעשות
עכשיו, היא חשבה.

מזג האויר הטוב עודד מעט את עמנואל. אירועי אתמול רצו בתוך
ראשה שוב ושוב. עמנואל היתה מאוכזבת מעצמה, היא לא הבינה מה
לכל הרוחות גרם לה להתקרב לחבורה של אנשים שהיא נמנעה מהם כבר
כמעט שבע שנים. זה היה מגוחך מצידה לחשוב שמישהו מהם ישנה את
דעתו, או יחליט לפתע...

כן, סוורוס צדק בסופו של דבר... אין לי שום כוונה להשפיל את
עצמי בפני בלק, לא שוב. עמנואל נשכה את שפתה וחשבה האם עליה
להתנצל בפני סוורוס על זה שצעקה עליו. אם היתה מקשיבה לו, אולי
כל זה לא היה קורה בכלל. עמנואל מצאה את עצמה מתחרטת גם על מה
שאמרה לאליזבת`. אחרי הכל, היא לא עשתה זאת בכוונה וקרוב
לוודאי לא ציפתה למה שקרה שם... עמנואל החליטה לדבר איתה אחרי
השיעורים, אולי אליזבת` אפילו תסלח לה.

השיעורים עברו לאט  מהרגיל, עמנואל מצאה את עצמה מתנדנדת על
הכסא בחוסר סבלנות ומביטה ללא הרף בשעונה. לשמוע את פרופסור
בינס הזקן היה בדרך כלל מייגע, הדיבור החד גוני והמשעמם גרמו
לשיעוריו לזחול יותר לאט מחלזונות עייפים. אבל היום, כשהיא
ציפתה בקוצר רוח לסיום השיעור כדי לדבר עם ליז זה היה קשה
מהרגיל.

פרופסור וקטור היתה שרויה במצב רוח טוב מהרגיל ונתנה לה רק
שיעורי בית נוספים להגשה וריתוק אחד לאותו הערב, על זה שפיספסה
את כשפומטיקה בבוקר. באחת ההפסקות בין השיעורים, ינשוף בית ספר
אפרפר התיישב לידה והושיט לה את רגלו. עמנואל הורידה בזהירות
וקראה את המכתב, לקח לה מספר דקות להבין את הכתב של האגריד;
הוא הודיע לה כי שיחרור הסייחים יתבצע ביום שבת הבא בבוקר, ועד
אז לא כדאי לה לבוא לבקרם כדי לא להקשות על הפרידה. עמנואל
ידעה תמיד כי היום הזה יבוא אך העדיפה לא לחשוב עליו יותר
מדי.

נשארה לה בדיוק שעה עד לריתוק. עמנואל התכוונה ללכת לחפש את
אליזבת` ולנסות לפייס אותה. היא היתה פעם במגדל רייבנקלו. זה
היה בשנה השנייה שלה כשפרופסור מקגונגל ביקשה מתלמידת רייבנקלו
לעזור לה בשינוי צורה. עמנואל בדיוק עמדה לעלות במדרגות
המובילות למגדל כששמעה את קולה המוכר של מורתה לשיקויים
מאחוריה.
"אם את מחפשת את אליזבת`, היא לא למעלה." קולה היה מיסתורי
אבל מלא עוצמה כמו תמיד.
עמנואל רצתה לשאול האם היא בדירה אך לא היתה בטוחה שזה רעיון
מוצלח, אחרי הכל היא לא ידעה האם פרופסר מגנוס אמורה לדעת שהיא
ביקרה שם עם אליזבת` ללא ידיעתה.
"היא בדירה, את יכולה לבוא לבקר אותה, הסיסמא לא השתנתה." היא
חייכה והביטה בעמנואל, "את יכולה לבוא". היא המשיכה בדרכה מבלי
מילה נוספת.

קסנדרה, השומרת על הכניסה לדירתה של פרופסור מאגנוס עיקמה את
פניה, וזזה באי רצון מובהק ממקומה על מנת לפתוח את הדלת ולאפשר
לעמנואל להיכנס. עיטורי הכסף שעל הדלת לא זזו הפעם, רק הנמר,
שפקח עין אחת ונרדם שוב. עמנואל פתחה בזהירות את הדלת ונכנסה
פנימה. הדירה היתה שקטה ורדומה, פרט לעיטור עכביש כסוף בגודל
של צלחת שעשה את דרכו לעבר הנברשת. עמנואל נקשה בעדינות על דלת
חדרה של אליזבת`, שהיתה פתוחה למחצה; היא חיכתה מספר שניות,
וכשלא נשמעה שום תשובה התכוונה לנסות הקיש עוד פעם, למקרה
ואליזבת` לא שמעה. הרחש הפתאומי שנשמע מכיוון חדר המגורים גרם
לה להסתובב בבהלה ולהתקל פנים מול פנים ב...

דביבון שמנמן שהפך תוך שניה לנערה מאוד מופתעת.
"ארר... היי" אמרה אליזבת` בקול נבוך ונשכה בעצבנות את שפתה
התחתונה.
"היי" עמנואל בהתה בה בעיניים פעורות.
"אל תיראי כל כך מזועזעת, אפשר לחשוב שאף פעם לא ראית
אנימגוסים."
"ובכן, באמת לא ראיתי, חוץ מפרופסור מקגונגל כמובן, אבל היא...
היא פרופסור לשינוי צורה!" עמנואל המשיכה לבהות באליזבת`,
"איך-? מתי?"

"אני לא יכולה לספר לך הכל, פשוט תשכחי שראית את זה..." אלזבת`
זעה בחוסר נוחות ונעצה את מבטה בחתלתול הכסוף שעל הדלת מאחורי
עמנואל.
עמנואל הביטה בה בחוסר נוחות גלוי ואמרה לבסוף: "הממ... אני
באתי לפה כי יש לי משהו להגיד לך."
"תיארתי לעצמי."  אליזבת` פתחה את הדלת של חדרה וסימנה לעמנואל
להיכנס.
"אני באתי... ארר...  ובכן, אני הגעתי לפה כדי להגיד לך ש...
שאני מצטערת." עמנואל נשמה לרווחה, להוציא את המילים הללו היה
קשה ממה שציפתה. היא עקבה בדריכות אחר הבעת פניה של אליזבת`,
מנסה לנחש את מחשבותיה.
"את לא חייבת להתנצל." אליזבת` התישבה על קצה מיטתה, מחבקת
בובת פרווה ישנה בדמוי ברווז צהוב. "אני הייתי צריכה לדעת...
זה היה מעשה טיפשי, מגיע לי שתשנאי אותי."
"אני לא שונאת אותך..." אמרה עמנואל מתיישבת לצידה.  "אני
יודעת שלא עשית את זה בכוונה תחילה, זה בסדר, גם אני לא
התכוונתי לפגוע בך. "
"אני באמת לא עשיתי את זה בכוונה, דיברתי עם סיריוס ו..."
"אני לא רוצה לשמוע עליו." עמנואל נזכרה בו והתחלחלה.
אליזבת` הרימה את מבטה ונאנחה. "אולי פשוט נשכח את זה?"
"רעיון טוב, יש לי עוד כמה זמן עד לריתוק עם פרופסור וקטור,
הייתי מציעה שננצל את הזמן שנשאר."
עינייה של אליזבת` התרחבו בהפתעה "למה היא נתנה לך ריתוק?"
"לא הגעתי לשיעור הבוקר... אספר לך בהזדמנות אחרת." עמנואל לא
הרגישה מוכנה לשחזר את ליל אמש, לא עכשיו בכל מקרה. "ממתי
את... את יודעת....יכולה להשתנות?"
"ממ, אני חושבת שהצלחתי להשתנות לגמרי רק לפני שבוע, אבל... יש
עדיין בעייה קטנה שאני מנסה לפתור, אני לא מצליחה להעלים את
הפרווה מהרגליים."
"מה?! מה יקרה אם לא תצליחי? בגלל זה מחייבים את כל האנימגוסים
לעבור מבחנים מיוחדים במשרד הקסמים והכל... נו...את יודעת..."
אליזבת` פלטה ציחקוק קצר וחייכה. "אני חושבת שאצליח לפתור את
זה... אחרי הכל, הצלחתי להעלים את הזנב, לא?"
"זנב?" עמנואל לא הצליחה להסתיר את החיוך. "את רוצה להגיד לי
שנתקעת עם זנב?"
"הא כן... לא משהו רציני". אליזבת` חייכה חיוך נבוך וציחקקה.
"הצלחתי להעלים אותו לפני שמישהו שם לב."
"כן, אני מניחה שזה לא היה קל להסביר למה יש לך זנב." עמנואל
גיחכה ודמיינה את פרופסור מקגונגל או מישהו אחר מבחין בזנב של
דביבון אצל אחד התלמידים. "אבל את יודעת שזה לא חוקי, נכון?"
אליזבת` נראתה מודאגת במקצת. "כן, אבל... למשרד הקסמים יש
דברים חשובים יותר לטפל בהם חוץ מכמה אנימגוסים לא חוקיים,
אחרי הכל החוק נועד להגן עלינו ואם לנו לא אכפת לקחת את
הסיכון... בכל מקרה, אני לא חושבת שיעשו עניין."
"ממ...אולי את צודקת, אבל בכל זאת, כדאי להיזהר עם זה, אם את
לא רוצה להיתקע עם מסיכה שחורה על הפנים לכל החיים. " מצב רוחה
של עמנואל השתפר פלאים, היא אפילו לא ניחשה עד כמה יכלו
השיחות עם אליזבת` לחסור לה.

"לכל הרוחות..." עמנואל הביטה בשעון היד שלה וגילתה כי הריתוק
שלה אמור להתחיל עוד מספר דקות. "אני מצטערת, אני חייבת לרוץ,
אחרת אאחר לריתוק שפרופסור וקטור נתנה לי." עמנואל נפרדה
מאליזבת` ורצה במהירות לכיוון כיתת הכשפומטיקה. פרופסור וקטור
הטילה עליה לנקות את כל השולחנות, עליהם התנוססו קישקושים
וסיסמאות שהשאירו שם דורות של תלמידים משועממים.

פרופסור וקטור כבר חיכתה לה בכיתה עם מטלית ודלי ממולא בחומר
ניקוי כלשהו. היא הושיטה לעמנואל את חומרי הנקוי, הזכירה לה כי
אסור להשתמש בשום לחש שיזרז את התהליך, ויצאה מהכתה.

עמנואל נטלה את החומרים ופנתה לעבוד על השולחן הראשון. היא
פרצה בצחוק מתגלגל כשראתה את מה שהיה כתוב עליו באותיות גדולות
וזוהרות:

מראה מראה שעל הקיר?
מי הכי יפה בעיר?
מי הכי גבוה ותמיר?
כן, זהו סיריוס בלק החתיך הצעיר.

אחרי כמה שניות קצרות של היסוס, עמנואל לקחה את אחד מעטי הנוצה
שהיו מונחים על שולחן המורה ושיפצה מעט את השיר, כדי שיצא:

מראה מראה שעל הקיר,
מי הכי מטומטם  בעיר?
מי הכי טיפש ומגעיל?
כן זהו סיריוס בלק, האידיוט הצעיר.

עמנואל מצאה את עצמה קוראת את כל השירים שמילאו את כל
השולחנות. לתדהמתה, כשמונים אחוז מהם היו מלאים בהקדשות לבלק.
היה נדמה לה כי כל נערה שלמדה בעשר השנים האחרונות בהוגוורטס
כתבה את שמה על שולחן בצירוף שמו של בלק וכמות מסחרית של לבבות
מצוירים בדיו אדום. אחרי מספר שולחנות, וחצי שעה של קירצוף,
עמנואל נתקלה בעוד שיר:

סיריוס, סיריוס, את לבי שברת
במגע שפתיך את עולמי מעכת
מאז כל היום יושבת אני ובוכה
כותבת לך שירי אהבה.

היא גילגלה את עיניה ועברה במטלית מסובנת היטב על הכתוב.  

אחרי כשעתיים של עבודה, עמנואל סוף סוף סיימה את העבודה והלכה
להחזיר את הדלי והמטלית, לא לפני שהוסיפה משהו משלה בפינת אחד
השולחנות:

לתת לסיריוס בלק עוד ריתוק
לקוות שיקבל שיתוק
לרצות פשוט לתת סטירה
לחשוב ולקוות נורא.

עמנואל פיהקה בעייפות ומלמלה את הסיסמה כדי להיכנס דרך הקיר
המוביל לחדר המועדון של סלית`רין. אחרי ניקוי השולחנות בכיתת
הכשופמטיקה, שנראה לה אינסופי, בקושי נשאר לה כוח לעמוד על
רגליה. בשעה הזאת היא הייתה בטוחה כי תמצא אותו ריק ושקט, הדבר
האחרון לו ציפתה היה לשמוע צרחות רמות עולות מחדרי המגורים של
הבנות. רוב הבנים של סלית`רין התגודדו ליד המדרגות המובילות
לחדרי המגורים של הבנות, מציצים בסקרנות למעלה בתקווה לראות על
מה המהומה. עמנואל פילסה את דרכה בין הבנים ועלתה במהירות
למעלה. היה נדמה כי כל המהומה מתרחשת בחדר שלה, עשרות בנות
נרגשות מכל הגילאים עמדו ליד החדר והציצו פנימה בסקרנות.

"מה לכל הרוחות היצור הזה עושה פה?!" עמנואל שמעה את קולה
הגבוה והמעוצבן של אנדריאה ממעמקי ההמון, ומיהרה להכנס פנימה
לראות מה לעזאזל התרחש.

כשנכנסה עמנואל פנימה, מבטה נפל על היצור השחור שנעץ בה מבט
מפוחד ונהם באיום. אחרי מבט נוסף היא הבינה שמדובר בחתלתול
צעיר, לא יותר מבן חודשיים, שהטבע לא בירך אותו במיוחד בחן
ויופי. פרוותו השחורה נראתה מרוטה ודהויה, דבוקה לגוף הקטן
והרזה, אוזניו הענקיות ושני הניבים העיליים העניקו לו מראה
עטלפי ומוזר מעט. עמנואל ראתה הרבה חתלתולים בחייה, אך מעולם
לא ראתה שום דבר דומה לזה שהיה כרגע על מיטתה.

"מישהו יכול להסביר לי מה קורה כאן?"  עמנואל הביטה בבנות שהיו
בחדר בבלבול.
"אני חושבת שאת  צריכה להסביר לנו מה קורה כאן!" נהמה אנדראה
בתגובה ועיניה נצצו בכעס, "העכברוש הזה על המיטה שלך אחרי הכל.
איכס, בטח יש לו פרעושים!"
על פי ההבעות המבולבלות של שאר הבנות, עמנואל הבינה כי היתר לא
יודעם יותר ממנה מאיפה צץ פתאום החתלתול, והחליטה ללכת לקרוא
לפרופסור מרדאוס.

"יש לו פתק!" קראה ילדה קטנה כבת אחת עשרה, בעלת שיער שחור
ומתולתל והצביעה בהתרגשות על החתלתול. עמנואל ניגשה לגור
ושיחררה בעדינות את הפתק הקטן שהיה צמוד לסרט אדום שקישט את
צווארו.

"נתקלתי בו בהוגסמיד, אם לא תאמצי אותו הוא ימות ביסורים
קשים.
החבר של כפתור

נ.ב
אני ממש מצטער."