עמנואל הניחה את הספרים והניירות על מיטתה המבולגנת, מתעלמת
מהמבטים הנבזיים על פניהן של אנדריאה ואורליה, שותפותיה לחדר.
את אורליה, נערה בעלת שיער חום כהה ועיניים בהירות, עוד הצליחה
עמנואל לסבול איכשהו. משך רוב הזמן, היא העדיפה להתעלם מעמנואל
באלגנטיות - כפי שמתעלמים מחתול שמתנחל בחצר - וגם כאשר התנכלה
לעמנואל, לא הייתה חכמה מספיק על מנת לחשוב על עלבונות מקוריים
משלה, והסתפקה בחזרה על דבריה של חברתה, אנדריאה. אנדריאה
לעומת זאת, הייתה ארסית יותר מנחש צפע, והצליחה לפגוע בעמנואל
פעם אחר פעם: לחדור בעד לחומות המגן שלה ולנפץ אותן לרסיסים.
כרגע, ישבו שתיהן על מיטתה של אורליה וקראו בעותק החדש של
'מכושפת', מגזין מצועצע לבנות טיפש-עשרה, המייעץ כיצד לכשף את
השיער לתסרוקת אופנתית, או מה כדאי ללבוש על מנת למשוך את
תשומת לבם של הבנים. רוב בנות הוגוורטס היו מכורות למגזין.
למשמע הרעש הקל שהקימה עמנואל בכניסתה לחדר, התיקה אנדריאה את
עיניה הכהות מדפי הכרומו הצבעוניים, ובחנה את הנערה החיוורת.

"הייתי מציעה לך להחליף בגדים ולהתקלח מדי פעם," אמרה אנדריאה
בקור. "את נראית זוועה. את יודעת, אם לא בשבילך, לפחות למען
סביבתך הקרובה. את לא חייבת לשתף אותנו באהבה שלך לבהמות
מסריחות."
"ובכן, לפחות אני אוהבת מישהו," החזירה עמנואל. "ומקבלת אהבה
בתמורה. מה שקשה לומר עלייך, אנדריאה."

בדרך כלל, הייתה עמנואל בוחרת להתעלם מהערותיה של שותפתה לחדר,
אבל היום, משום מה, חשה צורך לענות. אנדריאה פתחה את פיה
להשיב, אולם דבריה נקטעו על ידי נערה שחורת שיער שהופיעה בפתח
חדרן של השלוש. אנדריאה הסתפקה בנשיפה מלאת בוז, וביחד עם
אורליה, עזבה את החדר על מנת להצטרף אל הנערה השחרחורת.

עמנואל נאנחה בהקלה, מתמוטטת בעייפות על מיטתה. היא התבוננה
בכוכבים הזוהרים שהדביקה בתחילת השנה לכל אורך כילת המשי
שנפרשה מעליה, והרהרה במאורעות היום. סיריוס בלק בכבודו ובעצמו
החזיר לה את השרביט והמטאטא, שכלבו כפתור נכשל בלהשיב. עמנואל
עדיין לא הבינה איך בדיוק סיפר הכלב לבלק למי שייכים הפריטים,
או כיצד השיג אותם.

המחשבות השונות התגנבו לראשה כמו אורחים בלתי קרואים. תמונתו
של בלק מנסה לפתות את קלופס בחתיכת גזר גרמה לה לחייך כנגד
רצונה. סיריוס בלק הוא אידיוט נפוח, עמנואל אמרה לעצמה
בהחלטיות וניסתה להיזכר בכל אלף ואחד הדברים שעולל במטרה לגרום
לחייה להראות כמו גיהינום. כמה וכמה תעלולים מרושעים עלו בדעתה
ועוררו את הכעס הישן, אבל משום מה, עמנואל התפלאה לגלות כי
הזעם פחת, וכי היא מתקשה להיאחז בו באותה מידה שהייתה רוצה.

רעש פתאומי שעלה מקצהו השני של החדר קטע את חוט מחשבותיה.
"היי!" נשמע קולה העליז של אליזבת' סנטימטרים ספורים מעל
ראשה.
"היי," מלמלה עמנואל בבלבול. "מה את עושה פה?" היא התיישבה על
מיטתה, והעבירה יד בשערה הפרוע.
"מממ... באתי לשאול אם את באה לארוחת הערב. יש שמועה שמגישים
היום גלידה לקינוח."
"מה? כבר כל כך מאוחר?" עמנואל הביטה בעד החלון. רק לפני מספר
דקות, כך היה נדמה לה, חזרה מבקתתו של האגריד.
"כן. למעשה, הרוב כבר אוכלים." אליזבת' סקרה את החדר בסקרנות
ואז הוסיפה: "קצת קודר פה, את לא חושבת?"
עמנואל משכה בכתפייה. "בהתחשב בעובדה שאנחנו נמצאות בחדר של
בית סלית'רין, הייתי אומרת שדווקא דיי בסדר." כל החדרים במגורי
סלית'רין נצבעו בגוונים שונים של ירוק, למעט הוילונות הכבדים,
שנחנו בדרך כלל בצבע אפור-כסוף. אורליה ואנדריאה, בשונה
מעמנואל, קישטו את הקירות הסמוכים אל מיטותיהן בתמונות של בנים
איתם יצאו - הן כינו זאת "האוסף" ותלו את הצילומים בסדר
אלפאבתי. הקירות שהשתייכו, לכאורה, לעמנואל, היו ריקים. היא
תלתה פעם תמונה של ציפור, אולם אחרי כמה שעות בהן נעדרה מהחדר,
היתה התמונה מושחתת לגמרי בכתמים של דיו שחור.
"את צודקת," אמרה אליזבת'. "בחדרים שלנו הקירות בצבע תכלת.
קיבלת בסוף את השרביט שלך?" היא הוסיפה בחיוך מסתורי.
"מה את יודעת על זה?"
"אני? אני לא יודעת כלום, רק מתעניינת. ראיתי אותו שוכב על
המיטה שלך וחשבתי..."
"כן. קיבלתי חזרה את השרביט שלי." עמנואל חשדה כי אליזבת'
יודעת יותר ממה שהיא מגלה, אבל החליטה שלא ללחוץ עליה.
בינתיים.
"את רואה, אמרתי לך שזה יסתדר." ליז צחקה והרימה את המגזין שנח
על המיטה השכנה. "מה זה? 'מכושפת'? מממ.. רוצה לדעת האם את
מתאימה לתחרות 'העיניים של השנה?'" הנערה הבלונדינית פתחה את
המגזין ודפדפה לדף המתאים. "החברים מחמיאים לכם על עיניכם? יש
לכם צבע מקורי ולא רגיל? בואו להשתתף בתחרות 'העיניים של השנה'
ולזכות בפרסים מדהימים:..."

"אני מוותרת," צחקה עמנואל ולקחה מידיה את המגזין. "עשר סיבות
לכך שהוא נפל בקסמך... זה מעניין, עכשיו תוכלי לבדוק אם
הלאבגוד הזה 'נפל בקסמך'."
אליזבת' חטפה את הגיליון וקראה במהירות את המדור. "את חושבת
שזה נכון?"
"לא. אבל מה זה משנה? כל הבנות של הוגוורטס קוראות את הזבל
הזה. משהו שהם כותבים חייב לעבוד, לא?"
"יש בזה משהו... " מלמלה ליז ובחנה את הכתבה פעם נוספת.

עמנואל עצמה את עיניה, מקשיבה בחצי אוזן לפטפוטיה הבלתי פוסקים
של אליזבת'. בחצי השעה בה בילו יחד באותו החדר, הספיקה ליז
לספר לעמנואל על משפחתה, שהתגוררה רוב הזמן בארצות הברית,
בעיירה קטנה בצפון ניו-ג'רזי; על הוריה, שהיו אנשים קפדניים אך
טובי לב; על בית הספר למוגלגים בארצות הברית בו למדה; על
המורים, הדובי האהוב והכלב המעורב שחי איתה מאז נולדה, ומת
בשנה שעברה. עמנואל, מנגד, שתקה והקשיבה; חייה שלה היו שונים
בתכלית. חיים שגרמו לנערה החיוורת ושחורת העיניים להיות סגורה
כמו מבצר מוקף חומות.

עמנואל גדלה באחוזה ענקית ומצוחצחת - בית כלא מפואר, נהגה
לחשוב לעצמה. עם תקרות גבוהות, נברשות קריסטל, פסלי שיש,
ציורים מתקופות שונות ורהיטים עתיקים שאי אפשר לגעת בהם באמת,
שהפכו את אחוזת סנייפ לגיהנום עבור ילדים. אותה ואת סוורוס
לימדו ללכת בזהירות, לשבת בזהירות ואפילו לנשום בזהירות על מנת
לא לפגום חס וחלילה באחד הציורים או להרוס את הריפוד היקר של
הספה. עמנואל עדיין זכרה את הצעקות האיומות שהיו ממלאות את חלל
הבית כאשר אחד מהם היה מפיל בטעות משהו; עדיין זכרה את הכאב
ממקל החזרן המיוחד שהיה תלוי במשרדו של אביה, ממתין לרגע בו
יניף אותו סילביוס וינחית אותו על עורם החשוף של אחד מהתאומים.
מיותר לציין כי ילדים אחרים לא הורשו להיכנס לאחוזת סנייפ,
ואילו סוורוס ועמנואל גדלו לבדם, נאלצים להסתגל לעולמם של
המבוגרים על מנת לשרוד.

אימוג'ין ארדן, אמם של התאומים, הגיעה מצרפת על מנת ללמוד
להיות מרפאה, ובעתיד, לנסות להתקבל לעבודה בבית החולים על שם
הקדוש מנגו. אימוג'ין גדלה בעיירה קטנה, אחת מאותן עיירות
שנדמה היה כאילו הזמן פסח עליהן והשאיר אותן בעבר. היא לא
הייתה מוכנה לעיר הגדולה וסכנותיה. אימוג'ין גדלה במקום בו אף
פעם לא נעלו דלתות או חששו מזרים, במקום בו האנשים אמרו לך
"בוקר טוב" אפילו אם היית זר להם. קשה לומר בוודאות מתי היא
נשברה סופית, אבל אחרי חודשיים מיום הגעתה ללונדון אימוג'ין
מצאה את עצמה שבורה ותשושה. את  סילביוס סנייפ היא פגשה במקרה,
כאשר עבדה בלילה במסעדה קטנה בהוגסמיד שהייתה בבעלותו. הוא נתן
לה תקווה והגנה, ההבטחות שלו הפכו לארמון של אושר מזוייף, היא
האמינה כי האיש העשיר והחשוב יגן עליה ויאפשר לה להמשיך
בלימודיה כשתתאקלם מעט בארץ החדשה.

כמובן שהמצב היה שונה לגמרי. סילביוס סנייפ היה זקוק למישהי
שתנהל לו את משק הבית ותהיה אם ליורשיו, וכמובן תספק את צרכיו
הגבריים. כבר חודש אחרי החתונה אימוג'ין הבינה כי אין לה אפילו
סיכוי קלוש להמשיך בלימודיה, או אפילו לנסות לחזור לארץ
מולדתה; הוא אסר זאת עליה. את הקשר עם הוריה איבדה מזמן, ולא
נותר לה יותר אף אחד חוץ מסילביוס, ממנו פחדה ואותו העריצה
כאחד.

היא מעולם לא רצתה ילדים, גם בגלל הפחד המוצדק כי הם יגדלו
בבית עוין ומתנכר להם, וגם בגלל שהיא מעולם לא חיבבה ילדים. את
עמנואל וסוורוס גידלה האומנת; אימוג'ין היתה עסוקה בעניינים
חברתיים שונים שהטיל עליה בעלה, ולא גילתה התעניינות רבה
בהתפתחותם. היו כמובן רגעים נדירים בהם היא קראה להם סיפור, או
התעניינה בשלומם, אך רק בגלל רגשות האשם שמנעו ממנה לישון
כראוי בלילות.

עמנואל פקחה את עיניה, אליזבת' עדיין פיטפטה על משהו מתוך
המגזין, לא שמה לב כי עמנואל ריחפה זמן מה במחשבותיה.
"אז מה את חושבת על זה?"
עמנואל מיצמצה בבילבול, "מממ..."
"בדיוק! אני אומרת לך, הכתבה הזאת מגוחכת לחלוטין! כלומר, מי
ירצה בכלל לשים מעיים של צפרדע הביצות על הפנים? אפילו אם זה
גורם לעור שלך להיות חלק ונעים."
עמנואל הינהנה בחיוב וחייכה כאשר דמיינה את אורליה ואנדריאה
מורחות מעיים של צפרדע על הפנים.

עמנואל התמתחה ופקחה את עיניה, מאוכזבת לגלות כי היה זה יום
שני ועליה למהר לשיקויים. היא התלבשה ומיהרה לארוחת הבוקר.
אליזבת', שכבר חיכתה לה ליד האולם הגדול, נראתה מוטרדת ממשהו.

"היי," אמרה אליזבת' בקול מדוכדך.
"בוקר טוב, קרה משהו? את נראית... מוטרדת."
"לי לא קרה כלום, אבל כנראה שלליאו קרה משהו."
"מה? מה קרה לו? הוא בסדר?" שאלה עמנואל בקול מודאג.
"לא, הוא לא בסדר. הוא יושב ואוכל ארוחת בוקר עם סנדרה קרי."
"אה..." עמנואל נשמה בהקלה. "מי זאת סנדרה קרי?"
"סתם אחת... הם היו ביחד בשנה שעברה כמה חודשים..." אמרה
אליזבת'.
"עזבי, זה בטח כלום... אולי היא צריכה עזרה בשיעורי בית או
משהו? לא שאני מבינה גדולה בבנים..."
"הממ, אולי את צודקת, שמעתי שיש לה חבר מתחילת השנה. אם כבר
בנים... יש לך עכשיו שיקויים עם סיריוס, לא?"
עמנואל הרימה גבה והביטה עליה בחשד. "לא, יש לי שיקויים עם
פרופסור מגנוס. למה את שואלת?"  
"שום סיבה מיוחדת... בואי, שלא נאחר לארוחת הבוקר."

אחרי ארוחת הבוקר, עמנואל נפרדה מליז ופנתה לכיוון מרתף
השיקויים, לתפוס מקום פנוי לפני שכולם יגיעו.
"שלום!"
עמנואל הסתובבה בחדות לכיוון של הקול ואמרה: "בוקר טוב." היא
נחרדה לגלות כי בלק היה כבר בכיתה, מה שלא היה אופייני לו
בכלל, בדרך כלל הוא הגיע אחרון או איחר. עמנואל לא ידעה אם הוא
ימשיך להתעלל בה, או אולי אחרי אירועי אתמול הוא יתנהג יותר
כמו בן אדם.
"בוקר טוב," עמנואל אמרה והמשיכה לעבר השולחן האהוב עליה בקצה
השני של הכתה. להפתעתה, סיריוס התרומם ממקומו וניגש אליה.
"מה קורה?"
עמנואל חיטטה בתוך תיקה הסגול בניסיון למצוא דבר לא ידוע ולא
הרימה את עיניה. "ממ...כלום, שום דבר מיוחד."
"איבדת משהו?" הוא שאל אחרי מספר דקות כשהיא לא הפסיקה לחטט
בתוך התיק.
"לא, לא, מצאתי." עמנואל שלפה ספר שיקויים והניחה אותו על
השולחן.
"ליז סיפרה לי שאת הולכת לשחרר את הסייחים בעוד שבועיים."
"באמת? מה עוד היא סיפרה לך?" שאלה עמנואל ותהתה למה לכל
הרוחות אליזבת' מדברת איתו ועוד עליה.
"למה את שואלת? יש לך משהו להסתיר ממני?"
עמנואל גלגלה את עיניה. "לא, אין לי מה להסתיר, אני פשוט לא
אוהבת שמדברים עלי."
"ואיתך?"
"ובכן... אני מניחה שזה תלוי."
"במה?"
"למה זה מעניין אותך בכלל?"
"את מאוד חשדנית, למה? עשיתי לך משהו רע?"
היא הביטה בו בחדות. "אתה יודע שכן."
"הו, זה. טוב, את יודעת. תעלולים של בני חמש-עשרה." סיריוס
הסיט קווצת שיער שנפלה על עיניו במחווה שגרמה לשתי בנות בשורה
האחורית של הכיתה להיאנח.
עמנואל תהתה האם להעיר לסיריוס כי גילו בפעם האחרונה בה הוא
וג'יימס פוטר הדפו במורד המדרגות לא היה חמש-עשרה, אבל החליטה
לשתוק. בלק נדמה נחוש לדבר איתה משום מה, ולה, מאידך, לא התחשק
להתווכח איתו.

"אז?"
אז מה?"
"במה זה תלוי עם מי את מחליטה לדבר?"
עמנואל קמטה את מצחה. "טוב,זה תלוי אם האדם שאני משוחחת איתו,
מעניין אותי מבחינה אינטלקטואלית, ואם אני יכולה לסמוך עליו
שהוא," - היא עמדה להוסיף 'לא יפגע בי' ברגע שפרופסור מגנוס
נכנסה לכיתה, והייתה אסירת תודה עד מאוד על בואה של הפרופסור,
שחסכה ממנה וידוי מביך במיוחד.  

מאוחר יותר, בהפסקה בין השיעורים, עמנואל התמקמה ליד העץ הגדול
שליד האגם וחיכתה לאליזבת'. השמים היו קודרים וניבאו גשם.
עמנואל הידקה את הגלימה על מנת לשמור על חום גופה והביטה באגם.
חבורת אנשים התקרבה אליה, היא זיהתה ביניהם את סוורוס וחבריו
הסלית'רינים. עמנואל הופתעה לגלות ביניהם את רגולוס בלק, אחיו
הקטן של סיריוס שלמד בשנה השלישית. רגולוס גרם לה להרגיש לא
בנוח, משהו בעיניו הבהירות והחלולות הפחיד אותה. עמנואל לא
הכירה אותו, רגולוס היה טיפוס מתבודד יחסית. היא תהתה מה הוא
עושה בחבורה של אחיה, בדרך כלל הוא הסתובב עם בני גילו.

"מה קרה, נזכרת שיש לך אחות?" עמנואל קמה על רגליה וחייכה אל
אחיה.
"אל תהיי טיפשה." סוורוס התקרב אליה, משאיר את חבריו מאחור.
"רציתי לדעת מה לכל הרוחות את חושבת לעצמך?!"
"סליחה?"
"ראיתי שדיברת עם בלק לפני שיקויים," הוא אמר בקור.
"אז, מה הבעיה?" עמנואל הזדעזעה מהבעת השנאה שהתנוססה על פניו
החיוורים של אחיה התאום.
" אני לא רוצה שתתקרבי אליו," הוא נבח, מרים את כולו.
"הו. ומי אתה שתגיד לי מה לעשות?" היא הסתכלה בו בבוז מהול
בתמיהה. "אני אדבר עם מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה, ואם אני
ארצה אני אדבר איתו כל יום. שיחות ארוכות. של כמה שעות."

לרגע היה נדמה לה כי הוא הולך לחנוק אותה לעיני כולם. "אני
אספר לאבא שאת מסתובבת עם בוגד." הוא אמר בקול רגוע ושקט, כמעט
בלחש.
"אתה לא תספר כלום!" עמנואל הביטה עליו בזעם.
"אני אספר לו מה שאני רוצה, כמה שאני רוצה ובפרטי פרטים.  את
יודעת כמה הוא מתעב בוגדי דם כמוהו. את יכולה לחפור לעצמך קבר
כבר עכשיו."
"ואתה קורא לעצמך אח? מנוול! רוצה לספר? לך תספר! תגיד לו שאני
מתחתנת איתו מחר אחרי הצהריים כי אני בהריון בחודש שביעי! הוא
יהרוג אותך ויתלה את הגופה לקישוט בחצר כי נכשלת לשמור עלי
ונתת לי להרוס את שם המשפחתי!" עמנואל צעקה וכמעט בעטה בו.
במקום זאת, הסתובבה והלכה בצעדים מהירים לכיוון הטירה.

למחרת בערב, עמנואל וליז קבעו להיפגש במקום הרגיל שליד האגם
הגדול. עמנואל גילתה כי רוב המסדרונות בקומה הראשונה הוצפו על
ידי פיבס ונאלצה לחפש דרכים חילופיות לצאת מהטירה. כשהגיעה
לבסוף לאגם גילתה להפתעתה את אליזבת' יושבת בחברתם של בלק,
פוטר וגריפינדורים נוספים, ליאו לאבגוד ביניהם. הדבר הראשון
עליו חשבה עמנואל היה להתעלם מאליזבת' שנופפה לה בידיה
ולהסתובב חזרה לטירה. הרעיון נפסל כאשר אליזבת' קפצה על רגליה
והכריחה אותה להצטרף אליהם.
"זאת עמנואל סנייפ, חבר'ה," אמרה אליזבת' בעליזות והתיישבה על
הדשא. שקט לא נעים התפשט בין היושבים, רובם הביטו בבלק ופוטר
בציפייה לתגובה, מספר אנשים בהו ברגליהם ובכפות ידיהם במבוכה.
עמנואל הבינה מייד כי עשתה טעות, אבל היה מאוחר מדי...
"מישהו הזמין אוכלי מוות?" ג'יימס פוטר הביט בה וחיוך רחב
התפשט על פניו. "מבחני קבלה לאגודת אוכלי המוות הם בכיוון
ההוא." הוא הצביע לעבר היער האסור. "טעית בכתובת." פוטר נראה
מרוצה מעצמו והביט בבלק שנראה כמו דג שמצא את עצמו במדבר ולא
הבין איך ולמה, כל האחרים הביטו בו בציפייה. "היא חברה של
ליז," הוא אמר לבסוף בקול חנוק. פוטר הרים גבה ומשך בכתפיו.
"אתה צריך להסביר לה שלהסתובב עם אוכלי מוות זה לא רעיון טוב,
בחייך סיריוס, בסוף יחשבו עלינו דברים."

"איימי היא לא אוכלת מוות! מה קרה לכם?" אליזבת', שהצליחה
להתגבר על ההלם, הביטה בסיריוס במבט מאשים. "אמרת לי שזה בסדר!
אמרת שאתה יודע שהיא לא כמו סוורוס!"
סיריוס הביט בה במבט אטום. "ובכן... הממ..."
ג'יימס נראה כאילו מישהו סטר לו עם סמרטוט רטוב על הפנים. "אתה
רוצה לספר לנו משהו? אני מרגיש לא מעודכן פתאום."
"אני לא יודע על מה היא מדברת."
עמנואל לא הבינה למה היא עדיין שם, היא הרגישה כאילו מסמרו
אותה לקרקע, איפשהו ברקע היא שמעה את אליזבת' קוראת למישהו
אידיוט... הקולות התערבבו ביניהם והפכו לבלתי ברורים. אחרי כמה
שניות שנראו לה כנצח היא הצליחה לזנק על רגליה ולהתרחק משם
במהירות, איפשהו מאחור, היא שמעה מישהו רץ אחריה, כנראה
אליזבת'. עמנואל התעלמה והמשיכה לרוץ לעבר הטירה. אליזבת' היתה
כנראה מהירה ממנה בהרבה מכיוון שהשיגה אותה תוך דקה ותפסה
בשרוול גלימתה.

"חכי..." אליזבת' סידרה את נשמתה והמשיכה, "אני מצטערת! לא
חשבתי..."
"זה עוזר לפעמים... את יודעת, לחשוב!" עמנואל הרגישה את עצמה
רועדת מכעס ותסכול.
"אני אמרתי שאני מצטערת! לא ידעתי שזה מה שיקרה!" אליזבת'
ניסתה להתקרב אליה אך עמנואל דחפה אותה בכוח.
"לא ידעת? איך יכולת לא לדעת? את מכירה אותם! את... פשוט תעזבי
אותי."
"אבל איימי...בבקשה..." דמעות החלו לזלוג על פניה האדומות
מקור. "תקשיבי לי... אני חברה שלך..."
"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה! את לא חברה שלי! אולי אין לי הרבה
חברים אבל דבר אחד אני יודעת, חברים לא עושים דברים כאלה!
תעזבי אותי בשקט." עמנואל הסתובבה ורצה לעבר הטירה, משאירה את
אליזבת' עומדת  מאחור.