השמש השוקעת נפרדה מיום נוסף, מבעירה את השמים באש, מעניקה להם
מצבעיה - אדום וזהוב וסגול - משוויצה בעוצמתה האדירה. כמו
תמיד, עשתה זאת בדרמטיות מלגלגת, כאילו מתגרה בירח והכוכבים.
הקיץ הסקוטי הקצר נפרד גם הוא לשלום והסתיו הגיע; צובע את
העולם בצהוב וכתום; מזכיר לכל החי והצומח כי החורף קרב ובא.

עמנואל סלינה סנייפ ניצבה באמצע מגרש הקווידיץ', שהיה, לשם
שינוי, נטוש, והעבירה את אצבעותיה בעצבנות על הקלינסוויפ 2.0
החדש שלה. את המטאטא רכשה לפני שבועות אחדים בלבד, בדמי-הכיס
שחסכה במשך כל השנה וחצי האחרונות. מאז שזכרה את עצמה, חלמה
עמנואל על תעופה. תמונתה של הילדה הקטנה והשברירית יושבת על
אדן החלון שבאחוזת סנייפ, מביטה לעבר השמש השוקעת - אותה שמש
שהעניקה אשליה של חום ובטחון - היתה כעת דומיננטית מתמיד.

באותם ימים, אפילו האמינה שאם תתרכז מספיק חזק, אולי, רק אולי,
תצליח להתרומם באוויר: לעוף לעבר השמש ולהיעלם יחד איתה
בהתפרצות מרהיבה של צבעים. להיעלם לאותו מקום בטוח ומוגן בו
הלכה השמש לישון. אותה שמש שגירשה את הצללים והפחד של הלילה;
אותה שמש שהרגה את המפלצת שמתחת למיטה ואת השד שבארון.


עמנואל שנאה את הלילה. הלילה הביא איתו חושך, בדידות ומחשבות
אובדניות. צללים הזדחלו לחדרה ולא הניחו לה להירדם: יצורים
דמיוניים התגנבו אל מיטתה וחדרו לסיוטיה, מעירים אותה באמצע
הלילה כשגופה מכוסה זיעה קרה. אביה, ששנא כל סוג של חולשה, מנע
מעמנואל אפילו את הנחמה הקלושה שבהשארת נר דולק בפרוזדור.
להתגנב לחדר השינה הגדול כשהרעם זעזע את שלוות השמים - כפי
שעשו ילדים אחרים - מעולם לא הייתה אפשרות.

יום אחד, כשהשמש עמדה לשקוע אי-שם על הגבול שבין השמים להרים,
טיפסה עמנואל על אדן החלון, מהרהרת כרגיל במקום הקסום שמעבר
לקשת: המקום שבו אין צללים ואין חושך. כשהיא מדמיינת את עצמה
עפה לעבר הסגול והורוד שבשמים, עצמה עמנואל את עיניה וקפצה.
משך שתי השניות הראשונות, חשבה שאולי סוף-כל-סוף הצליחה. אבל
לא. האדמה התקרבה אליה במהירות מדאיגה. לולא גברת אנדרסון
הזקנה, אומנתם של התאומים שחזרה הביתה בדיוק בזמן לרכך את
נפילתה של עמנואל באמצעות קסם הרחפה, בוודאי היתה עמנואל
מתרסקת על האבנים החדות.

גברת אנדרסון, שריחמה על שני הילדים שבהשגחתה ובמיוחד על
עמנואל השברירית שנעשתה סגורה וחיוורת יותר מיום ליום, הבטיחה
שלא לספר לבני הזוג סנייפ על התקרית. האומנת עשתה כמיטב יכולתה
להקל על התאומים, בין אם פירושו של דבר הוא שהאישה החביבה
הגניבה עוגיות זנגביל אסורות לחדרי הילדים, או שרה לעמנואל
ולסוורוס שירים שסיפרו על חיות פלא משונות וארצות בהם גרים רק
אנשים טובים.


עמנואל לא ניסתה יותר לעוף - לא מהחלון, בכל אופן.

סוורוס הורשה לרכב על מטאטא במגרש הקווידיץ' הפרטי שבאדמות
האחוזה, אך לא עמנואל. אביה טען כי לא נאה לבנות לשחק
קווידיץ', ואסר עליה אפילו לחשוב על זה. לעיתים רחוקות,
כשהוריה לא היו בבית, הצטרפה עמנואל לסוורוס על המטאטא הישן
והמתפרק שהביאה לה גברת אנדרסון בחשאי.

סוורוס לא הצטיין בשמירה על שיווי משקלו, והרבה להתנדנד על
המטאטא ולהתנגש בטבעות הגבוהות משני צידי המגרש. עמנואל, לעומת
זאת, שניחנה ביציבה טובה, נהגה לדמיין את עצמה משחקת עבור אחת
הקבוצות של הוגוורטס, שם לא יהיה מי שיאסור עליה לשחק. או כך
לפחות נהגה לחשוב.

לא חלף זמן ארוך בטרם נסתבר לה כי השאיפה לשחק עבור אחת
מנבחרות הקווידיץ' של הוגוורטס הייתה מגוחכת - על אחת כמה
וכמה: נבחרת סלית'רין. לנערה לא מקובלת כמוה לא היה מה לחפש
במבחני הקווידיץ'. בעצם, לאף נערה לא היה מה לחפש במבחני
הקווידיץ' של נבחרת סלית'רין. "יש לך סיכוי גדול יותר לראות
קוף רוכב על מטאטא במדי קווידיץ' ירוקים מאשר נערה", אמרה פעם
אחת משותפותיה של עמנואל לחדר. משום מה, חלקו הקפטן הנוכחי של
נבחרת סלית'רין, אמיליו ניאנדרטלוס, והקפטן לפניו, ג'פרי ליקי,
את התפיסה לפיה לא נועד המין הנשי לשחק קווידיץ'. למעשה, נבחרת
הקווידיץ' של סלית'רין לא ראתה בנות מאז... עמנואל לא הצליחה
להיזכר בשנה המדויקת, אך נדמה היה לה כי פעם, במהלך ריתוק
משעמם במיוחד, ראתה בחדר הגביעים תמונה מאובקת של קבוצת
סלית'רין הכוללת שתי בנות.


עמנואל התנערה מהזכרונות הישנים ונשמה עמוקות. ההתרגשות המוכרת
הציפה כל תא בגופה כאשר העבירה את רגלה הימנית מעל גוף המטאטא
המבריק. ברגע בו התנתקו רגליה מהקרקע והרוח הסתווית פרעה את
שיערותיה, נהיתה עמנואל חופשיה. כאן, בשמים, לא היו אנשים
אכזריים שיתנכלו לה, ולא פחד או כאב ותסכול: רק חופש ובטחון,
לצד רגעים נדירים של עונג. היא התרוממה במהירות, גבוה מעל
צמרות העצים המזהיבות של היער האסור, ואז צנחה חזרה, חזית
המטאטא כמעט ונוגעת באדמה שהיתה מכוסה בשכבה עבה של עלי שלכת.
לעמנואל לא היה ספק כי היא יודעת לעוף טוב בהרבה ממרבית תלמידי
הוגוורטס; שנים של תרגול יומיומי עשו את שלהן.

אחרי כשעה, כשהשמים השחירו לחלוטין ועננים כהים כיסו את הירח,
נחתה עמנואל בחוסר רצון על הקרקע. היא כעסה על עצמה מפני ששוב
נזכרה לבוא מאוחר מדי למגרש הקווידיץ' ועכשיו תצטרך לעשות את
דרכה לטירה בחושך, כשרק השרביט מאיר לה את הדרך. היא תחבה את
ידה לכיס בו בדרך כלל הניחה את השרביט שלה, ונחרדה לגלות שהוא
איננו. מבוהלת, עמנואל ירדה על ברכיה והחלה לגשש בקדחתנות,
לעזאזל! הוא כנראה נפל איפשהו... עם המזל המחורבן שלי...


העננים לא זזו ולו סנטימטר על מנת לחשוף את הירח, כאילו הקשו
עליה במכוון, בסוג של קנטרנות ילדותית. היא לא רצתה לחזור
להוגוורטס בלי השרביט, אבל גם לחפש אחריו בחשיכה, בתוך מצע של
עלי שלכת, לא נראתה לעמנואל כאפשרות הגיונית במיוחד.

מרוגזת, עמנואל קמה על רגליה וניערה את העפר והעלים שדבקו אל
חלוק בית הספר השחור שלה. "איפה אתה, שרביט מטומטם...".

כן, הוא פשוט יתרומם מהאדמה ויענה לי בקול צפצפני: "הנה אני,
גברתי".

בסדר, ניסיון אחרון.

בנחישות, צנחה עמנואל על ברכיה פעם נוספת, נוברת והופכת במצע
העלים שריפדו את קרקעית היער.

אוף. זה היה חסר תקווה. היא טלטלה את ראשה, מתרוממת, והחליטה
לחזור לחפש באור יום מלא.


עמנואל אימצה את עיניה בניסיון לאתר שביל כלשהו שיוליך אותה
בחזרה לטירה, או לכל הפחות למקום בו העשב והעלים לא התגבבו
לגובה כה רב - מה שנדמה היה כחסר סיכוי. בסופו של דבר, החליטה
ללכת לאט ובזהירות לעבר האורות הרחוקים של הטירה, ופשוט לנסות
שלא להיתקל בשום דבר; עוד כמה דקות והיא שם. בפעם הראשונה מזה
זמן רב, החשכה הלחיצה אותה. חוסר האונים והפחד של ילדה קטנה
השתלטו על עמנואל וגרמו ללבה לדפוק בפראות. היא שמעה את הקולות
המשונים מהיער האסור, נדרכה, ונעצרה במשך מספר שניות על מנת
לנסות ולזהות צליל מסוים. העובדה כי היא מכירה את מרבית הקולות
הרגיעה אותה: היה זה בלתי אפשרי לבלות בחברתו של האגריד ולא
להכיר כל יצור שגר ביער, ולדעת לזהות את הקולות שהוא משמיע.

בדיוק באותו הרגע, חלף ינשוף סנטימטרים בודדים מעל לראשה, כמעט
וגורם ללבה של עמנואל לעצור מלכת כשהבריש את קודקודה בכנפיו
האדירות. אין שום מפלצות מתחת למיטה... ואין מפלצות גם
בהוגוורטס... נזפה בעצמה. תפסיקי להתנהג כמו עכבר פרנואידי!

"אוווח!" צווחתו של הינשוף כמעט וגרמה לה לפרוץ בריצה היסטרית
לעבר הטירה. עמנואל הסדירה את נשימתה והמשיכה ללכת, מתעלמת
מהקול המוזר שחזר ונשנה מטרים אחדים מאחוריה. עם זאת, בפעם
השנייה בה שמעה את הענפים נשברים, עצרה עמנואל והסתובבה לאחור
בניסיון לראות משהו בחשיכה. כלום. שקט מוחלט. היא המשיכה ללכת,
הפעם מהר יותר, מנסה שלא לתת לדמיונה הפורה לחסל כל חלקה של
היגיון בריא. אבל שוב, עמנואל שמעה משהו נשבר. היא הסתובבה פעם
נוספת, ואז, בדיוק בעת שחגה על מקומה, הבחינה בזוג עיניים
מנצנץ על רקע הלילה השחור.

נשימתה נקטעה בחדות, כאילו נחתכה על ידי סכין, והיא לקחה צעד
אחד אחורה; כמי שממתינה למפלצת האיומה שבצללים שתסתער עליה
ותטרוף אותה. אך במקום שמפלצת כלשהי תסתער עליה מתוך החשיכה,
החלו זוג העיניים הנוצצות, שנראו כתלויות באוויר, להתקרב אליה.
זה לא הגיוני... חזרה עמנואל ושיננה לעצמה, לרגע לא מסירה את
מבטה מהעיניים הבוהקות. לכל זוג עיניים חייב להיות גוף שמחובר
אליו... זה לא יכול להיות!

העננים זחלו מעט ממקומם, חושפים את הירח הדק ואיתו את הגוף לו
השתייך זוג העיניים.


עמנואל שמטה את הקלינסוויפ על קרקעית היער, משמיעה צווחה חנוקה
בעת שהיצור המתקרב לאיטו נגלה סוף כל סוף לעיניה. אור הירח
השתקף בפרוותה המבריקה של המפלצת, שהיתה שחורה יותר מהלילה
עצמו. ספק-דוב, ספק-כלב אימתני, התקרב אליה בצעדים רכים
ובטוחים; עיניו הגדולות, החיוורות, מבזיקות כמו שני כוכבים על
רקע הלילה האפל. לתדהמתה, הבחינה עמנואל כי בפיה, מחזיקה
המפלצת את השרביט שלה.

היא ניסתה לחשב עד כמה מהר תוכל להשליך את עצמה על הקלינסוויפ,
לחטוף את המטאטא, לקפוץ עליו ולעוף בשיא המהירות לטירה. לא
מספיק מהר, הרהרה עמנואל ביאוש כשראתה עד כמה קרוב היצור. הפחד
השתלט עליה ומסמר אותה למקומה כאילו היה כישוף חזק במיוחד.
כאשר הצליחה לבסוף להתיק את רגליה מהקרקע ולזוז, ניצב היצור
במרחק של פחות ממטר ממנה.


מבלי לחשוב, פרצה עמנואל בריצה עיוורת לכיוון הטירה, לעבר
הביטחון והחום שהציעו אורותיה של הוגוורטס המנצנצים במרחק.
האדרנלין גרם לה לרוץ מהר יותר מכפי שאי-פעם דמיינה כי היא
יכולה; העניק לה כוחות להמשיך אפילו כשרגליה אותתו למוח נואשות
כי התעייפו ואינן יכולות עוד לשאת את משקל גופה. האדרנלין שזרם
בעורקיה והמריץ אותה הלאה, אפשר לה להתעלם מהמחסור בחמצן
ומהכאב בריאותיה, שהיו מכשילים אותה בכל הזדמנות אחרת.

היא לא תיארה לעצמה כי בשטחי הוגוורטס יש כל כך הרבה שיחים
דוקרניים, ענפים מפותלים ואבנים חדות; באור יום, המקום נראה
כמו גינה ענקית בעלת דשא שנגזז כל בוקר - היא לא הרגישה שהיא
נופלת. הטעם המלוח של הדם על שפתיה, מעורבב בעפר גרורי, הוא
שגרם לה להבין כי מעדה. מכה חזקה בבטן מנעה ממנה את האפשרות
לנשום כשורה, וכל מה שהצליחה לעשות היה לפעור את פיה בחוסר
אונים, כמו דג שזה עתה הוציאו אותו מהמים. להפתעתה, שום דבר
ענק ושחור לא זינק עליה ושיסע אותה לגזרים. למעשה, שום דבר
יוצא מגדר הרגיל לא אירע. לבסוף, הצליחה עמנואל לקחת נשימה
מהאוויר הקפוא, ולמרות שעדיין חשה בכאב חד בחזה, קמה על רגליה,
והמשיכה בצעדים מהירים לעבר הטירה, מקווה כי המפלצת ויתרה על
סעודת הערב שלה ונשארה מאחור.


עמנואל סנייפ מעולם לא היתה יותר מאושרת לראות את טירת
הוגוורטס. בשעה כזו כל התלמידים היו כבר ספונים לבטח בחדריהם
והמקום נראה שקט ורגוע; בדיוק כפי שאהבה אותו. היא ירדה
במהירות במדרגות המובילות לחדר המועדון של סלית'רין, מלמלה
"עטלף ירוק" לקיר הלבנים השחורות, ונכנסה במהירות דרך הפתח
שנוצר בו. חדר המועדון של סלית'רין, שטוף כרגיל בנוגהם המוזר
של לפידים ירוקים, היה ריק למעט שתי תלמידות שנה ראשונה שהיו
שקועות בויכוח סוער.

עמנואל חמקה בשקט לחדרה, שמחה לגלות כי הוא ריק. הדבר לא הפתיע
אותה: היא כבר הייתה רגילה לכך ששתי שותפותיה לחדר - אורליה
ואנדריאה - חומקות בערבים על מנת לבלות בחדר השכן או אצל
הבנים. מרוצה, עמנואל לקחה את חלוק הרחצה הירוק שלה וכמה אגדים
מדבקים, ופנתה לחדר הרחצה, שם תטפל בכל החתכים והפציעות בהם
זכתה הלילה.


כאשר התעוררה בבוקר, נכחה עמנואל לדעת כי היא איננה מסוגלת
להזיז אפילו שריר אחד מבלי לחוש כאב עז ומציק שהזכיר לה את
מאורעות ליל אמש. היא התמתחה, והביטה בשעון הקטן שעמד על השידה
שלצד מיטתה. המחוגים הכסופים הצביעו על השעה עשר: ארוחת הבוקר
כבר מתנהלת מזה זמן מה באולם הגדול ומוטב לה שתמהר אם היא
איננה מעוניינת להישאר רעבה. עמנואל מעולם לא יכלה לוותר על
ארוחת הבוקר, כנראה הודות למסורת המשפחתית הנהוגה בבית משפחת
סנייפ: אביה, סילביוס סנייפ, סירב להניח לה או לסוורוס לוותר
על אף ארוחת בוקר דשנה.

האולם הגדול היה הומה וגועש בדיוק כפי שציפתה - ריחם של ביצים
מטוגנות, מיץ דלעת צונן ולחמניות טריות עמד באוויר הקריר של
יום שבת נוסף, מלווה בזמזום מוכר של התלמידים מפטפטים. עמנואל
עשתה את דרכה לעבר שולחן סלית'רין, סוקרת אותו בעיניה בחיפוש
אחר מקום פנוי לשבת בו, כשלפתע שמעה קול מוכר קורא לה מכיוון
שולחן רייבנקלו.

"איימי! איימ-"

"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה," עמנואל נאנחה וניגשה אל הנערה
שנופפה בידיה בפראות, "השם שלי הוא עמנואל."

"לא משנה!" הכריזה אליזבת'. "בכל אופן, רציתי לשאול אם בא לך
לאכול בחוץ, הרעש פה מפריע למערכת העיכול שלי ו..."

"בסדר." עמנואל משכה בכתפיה ובחנה בעניין את התלבושת של
אליזבת', שמשום מה היתה סגולה ולא כחולה כפי שאמורה היתה
להיות. "הממ... התלבושת שלך..."

"מה איתה?" אליזבת', שהיתה עסוקה בתחיבת פריטי מזון מכל הבא
ליד לתוך סלסלת קש קטנה, לא הבחינה בהבעת פניה של עמנואל.

"היא... סגולה."

"אה, זה. אתמול ניסיתי לגרום לה להחליף צבעים לפי מצב הרוח -
את יודעת, כמו הטבעות המוגלגיות האלה. אבל משום מה הצבע נתקע
לי על סגול ואני לא מצליחה להחזיר את זה חזרה. בואי, אני מכירה
מקום מושלם לפיקניק." הנערה הבלונדית קמה ממקומה וסימנה
לעמנואל לבוא אחריה.


אליזבת' הובילה אותה לעץ אלון עתיק בעל ענפים ארוכים ומפותלים
שצמח כמעט בתוך האגם, והתיישבה בטקסיות מתחתיו. מן הסלסלה
הוציאה ליז מפה צהובה, ואחרי שפרשה אותה על הדשא, שלפה גם שתי
כוסות, בקבוק קטן ובו מיץ דלעת, כמו גם מספר כריכים וקופסת
עוגיות, והניחה אותם על המפה. מרוצה מפרי מאמציה, חייכה
אליזבת' אל עמנואל.

קרני השמש הזהובות רקדו בחינניות על פני האגם הגדול, על
המדשאות הירוקות ועל שיערה הבהיר של ליז. עמנואל הבחינה כי
באור השמש קיבל שיערה של אליזבת' גוון אדמוני נאה - מזוויות
מסוימות, הנערה האחרת נראתה כמעט ג'ינג'ית. עמנואל תהתה האם גם
זו תוצאה של אחת מן ההמצאות שלה, או שהצבע באמת טבעי.

"אז... את רוצה לספר לי מה קרה לך?" שאלה ליז ונגסה בכריך ריבה
וחמאת בוטנים.

"למה את מתכוונת?" שאלה עמנואל, משחקת עם קצה המפה.

"את מלאה בשריטות, ואת גם צולעת קצת על רגל ימין אם אני לא
טועה."

"אה, השריטות... את באמת לא רוצה לדעת."

"דווקא כן!" עיניה הירוקות של אליזבת' נפערו בסקרנות; עמנואל
טרם נתקלה באדם שעיניו שיקפו את רגשותיו באופן גלוי כל כך.

"בסדר, אם את מתעקשת." היא נאנחה, והתחילה לספר אודות אירועי
ליל אמש, מדלגת על הקטע בו נבהלה באופן ילדותי - לדעתה של
עמנואל - מהינשופים. אליזבת' הקשיבה לסיפורה בשקיקה, ההבעה
בעיניה התכולות מתחלפת מאימה, לסקרנות ועניין.

"יצור שחור וגדול, את אומרת?" חקרה ליז כשעמנואל סיימה את
סיפורה.

"כן. מפלצת איומה! את חושבת שאני צריכה להגיד משהו לפרופסור
דמבלדור?"

"לא חושבת, הרי הוא לא פגע בך, נכון? אם השמועה תתפשט עוד יהיו
לו בעיות עם משרד הקסמים. אם הכלב היה מסוכן, אני חושבת שהיו
מטפלים בו, לא?"

"איך את יודעת שזה כלב?" עמנואל הביטה בה בפליאה. דבר ממה
שסיפרה עמנואל לא הצביע על כך שהחיה בה נתקלה אתמול היתה כלב,
או חיה הדומה לכלב.

"אה... סתם מנחשת, אמרת שהוא דומה לכלב - אני חושבת." אמרה
אליזבת' בבלבול ולגמה מהמיץ.

"אני בטוחה שלא אמרתי!" מחתה עמנואל.

"טוב, כנראה אמרת ושכחת, את יודעת... לפעמים אנשים פולטים
דברים ואחר כך לא זוכרים בעצמם מה הם אמרו!" היא פלטה במהירות,
מלקטת את השקיות הריקות והכוסות ומניחה אותן בתוך הסל. "בכל
מקרה, יש לי המון שיעורים בכשפומטיקה, ככה שאני חושבת שאלך
עכשיו."

"טוב, למען האמת, גם אני צריכה ללכת... הבטחתי להאגריד לעזור
לו עם הסייחים."

"הו! הם כאלה מקסימים!" קראה אליזבת' במבט חולמני. "ראיתי אותם
לפני כמה שבועות, הם כל כך יפים... חבל שחייבים להחזיר אותם
ליער."

"זה עצוב. אבל אין מה לעשות, הם חייבים לחזור למקום אליו הם
שייכים." עמנואל לא רצתה לחשוב על הרגע בו תצטרך להיפרד משני
הסייחים הקטנים ולראות אותם עוזבים לחיים עצמאיים ביער.

"צודקת... אבל תמיד יהיה אפשר לבוא לבקר אותם עם האגריד ביער,
לראות שהם מסתדרים, הקטנים."

"נכון. טוב, אני מניחה שנתראה בקרוב?"

"ברור! נתראה..." אליזבת' חייכה ופנתה לחזור לטירה.


עמנואל החליטה לעצור בטירה על מנת לקחת כמה ספרים ומחברות
לבקתתו של האגריד. רבע שעה לאחר מכן, כבר היתה בדרכה לראות את
הסייחים, מצוידת בערימה של ספרים וכלי כתיבה, כמו גם שני גזרים
עבור בראוני וקלופס.

צהלות מוכרות עלו מכיוון החצר האחורית ברגע בו הייתה קרובה
מספיק לבקתה של האגריד. האגריד עצמו, ידעה עמנואל, לא נמצא
בבית - לפני מספר ימים סיפר לה הענק החביב כי יש לו סידורים
חשובים לעשות ביער האסור, וכי לא יוכל להאכיל ולטפל בסייחים
ביום שבת. לכן ביקש האגריד מעמנואל לבלות עם השניים את מרבית
היום. למרות שבשלב זה היו הסייחים אמורים להיות פחות
'מבויתים', קידמו אותה בראוני וקלופס בשמחה ואהבה - בראוני
אפילו ניסה להתרומם על רגליו האחוריות על מנת לראות את עמנואל
טוב יותר מבעד לצוהר שבפתח האורווה המאולתרת ששימשה את
השניים.

עמנואל נכנסה לתוך האורווה וסגרה אחריה את השער. היא ליטפה את
היצורים הנאים, מתפעלת מהרעמות המשייות שלהם. הסייחים, בתורם,
ליקקו את ידיה ופניה כמו זוג כלבלבים שובב. בראוני רחרח את
כיסיה של עמנואל בסקרנות לאחר שאיתר את ריחו המתוק של הגזר,
נוגס קלות בבד גלימתה. השניים כמעט הגיעו לגודל המקסימלי שלהם,
אם כי פרוותם הזהובה הסגירה את גילם הצעיר. עמנואל הביאה
לסייחים מעט חציר, החליפה את המים בשוקת והתיישבה לעשות את
שיעורי-הבית בשינוי-צורה.

היא הייתה כה שקועה בעולם שינויי הצורה עד כי נכשלה לשמוע את
השער חורק בשעה שנפתח באיטיות, וגם את הנער שהתקרב אליה מאחור,
פוסע בזהירות על מצע הקש הרמוס שריפד את רצפת העץ של האורווה,
נכשלה לשמוע.


"עסוקה?"

עמנואל שפכה את תכולת בקבוקון הדיו על גליונות הקלף הריקים
וכמעט קפצה ממקומה בבהלה. "בלק! מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה
עושה?! אתה לא יכול להתנהג פעם אחת כמו בן אדם נורמלי? אין לך
חיים? למה אתה עוקב אחרי?"

"לענות לפי הסדר או באופן אלפאבתי? אענה לך לפי הסדר: אני שואל
אם את עסוקה, לא: אני לא יכול, לא ו-אני לא עוקב אחריך." הוא
אמר בקול משועשע, מושיט לה את הקלינסוויפ שלה ואת השרביט.

עמנואל מצמצה כמה פעמים בהפתעה. "מאיפה השגת את הדברים שלי?"

"ה... חבר שלי הביא לי אותם."

"מי?" עמנואל שאלה בבלבול. השיחה הפכה מוזרה יותר ויותר מרגע
לרגע.

"כפתור," פלט בלק, "החבר שלי. כלב גדול ונחמד. נפגשתם אתמול."

"כפתור? כלב? אתה יכול להסביר לי באופן מסודר?" קראה עמנואל,
אמרה ביאוש ולקחה מידיו את המטאטא והשרביט.

"הכלב שלי ראה שאיבדת את השרביט שלך אתמול, ניסה להחזיר לך
אותו ולא הצליח. הוא הביא אותו אלי יחד עם המטאטא שזרקת עליו
בדרך."

"אני לא זרקתי עליו... - מה כלב? הוא סיפר לך מה קרה? דמבלדור
מאפשר לך לגדל מפלצת כזאת בשטחי בית הספר?"

"הוא כלב מאוד חכם!" אמר סיריוס בטון נעלב. "והוא גם נחמד
ובכלל לא מפלצתי."

"אם אתה אומר... טוב, תודה בכל מקרה, זה מאוד נחמד מצידך."

"נחמד? בבקשה, אל תהרסי לי את הדימוי."

"מצטערת." עמנואל גלגלה את עיניה. "זה היה מאוד אידיוטי מצדך
לבוא לפה ולהפחיד אותי. היית יכול למסור לי את הדברים שלי
בטירה."

"ככה יותר טוב." אישר סיריוס. "דרך אגב, מה הסוסים האלה עושים
פה? פרויקט חדש של האגריד?"

בראוני ניגש אליו בסקרנות ותחב את אפו לתוך כיסיי חלוק בית
הספר של סיריוס.

"אלה לא סוסים. אלה חדי-קרן, אם לא שמת לב."

"חדי-קרן? חשבתי שהם אמורים להיות לבנים ו... בעלי קרן."

"חדי קרן נולדים זהובים," הסבירה עמנואל, "הם הופכים לכסופים
בערך בגיל שנתיים. אבל לבנים... לבנים הם יהיו רק בגיל שבע.
וגם הקרן צומחת להם מאוחר יותר. מה אתה עושה בכלל בשיעורים? לא
מקשיב, זה בטוח."

סיריוס משך בכתפיו, "ישן."

"זה מסביר את זה..."

סיריוס הושיט את ידו לגעת בקלופס, שנרתעה בחדות לאחור והביטה
עליו בחשד.

"למה היא שונאת אותי?" שאל סיריוס אחרי ניסיון כושל נוסף
להתקרב לקלופס.

"זה טבעי, היא לא מכירה אותך. הנה, תנסה להביא לה את זה."
עמנואל שלפה חתיכת גזר אחרונה מהכיס האחורי של חלוקה, והושיטה
אותה לסיריוס.

סיריוס עשה מספר צעדים מהוססים לעבר הסייחה, והציע לה את הגזר.
הסייחה הביטה בו בבוז והפנתה אליו את גבה.

"את רואה!" קרא סיריוס ביאוש לאחר שהסייחה כמעט בעטה בו.
"אמרתי לך, היא שונאת אותי!"

"זה ההבדל בין בנות טיפש-עשרה לסוסים..." מלמלה עמנואל ואז
הוסיפה: "תנסה את בראוני, הוא יותר חברותי."

בראוני, שכבר איתר את ניחוח הגזר, ניגש אל סיריוס במהירות וחטף
את הירק הכתום; מחמיץ את אצבעות של הנער הנאה בסנטימטר בלבד.

"אתה רואה."

"אבל ההיא עדיין שונאת אותי!" רטן סיריוס בטון של ילד בן חמש.

"אולי בפעם הבאה, כשהיא תכיר אותך יותר..."

סיריוס נעץ בקלופס מבט עוין, כאילו התקשה להבין מדוע נקבה
כלשהי תרצה לסרב לו. הסייחה החזירה לו מבט זהה בחשדנותו. ובכן,
זה היה אתגר.

רגע לאחר מכן, משך בלק בכתפיו, פונה אל עמנואל. "טוב... קרניים
וירחוני מחכים לי בטירה... קבענו ללמוד יחד לכשפומטיקה. נראה
אותך בסביבה?" בלק הבזיק אליה חיוך שהיה ממיס את כל הנערות
בהוגוורטס אם לא חלק מהבנים, ומהר להעלם.

עמנואל, שהייתה משועשעת קמעה מהביקור הלא צפוי, חזרה לספרים
והסירה מהם את הדיו ששפכה קודם לכן. לאחר מכן נפרדה מקלופס
ובראוני, נעלה את האורווה ופנתה לחזור לטירת הוגוורטס.