"תיזהרי!" שמעה עמנואל את הנערה האחרת צועקת שנייה אחת מאוחר
מדי. היא איבדה את שיווי משקלה והחליקה במורד מדרגות העץ
הקשות, כשכל הספרים שאחזה בידייה מתפזרים לכל כיוון. נדמה היה
לה כי הנפילה נמשכת שעות: הכאב שהרגישה בכל חלקי גופה היה איום
והמדרגות החדות לא החמיצו אף סנטימטר בגופה. כאשר הגיעה לבסוף
לתחתית גרם המדרגות, עמנואל לא הופתעה להיווכח כי כל התלמידים
כבר המשיכו בדרכם, מצחקקים בינם לבין עצמם. אף אחד אפילו לא
טרח לעצור ולבדוק אם היא נושמת.  

פוטר ובלק! היא הרימה את ראשה לעבר הצחוק המתגלגל: נער נמוך
ועגלגל צחק כל כך חזק שפניו העכבריים האדימו ודמעות זלגו על
לחייו. פיטר פטי..משהו עמנואל חשבה לעצמה. אותו נער קטן שתמיד
הסתובב עם פוטר, בלק והנער השלישי, בעל הפנים החיוורים, את שמו
לא זכרה כרגע. הצחוק המבחיל של פיטר היה זכור לה עוד משנתה
הראשונה בהוגוורטס. כן, פיטר היה טיפוס מעצבן שפרח מתקריות
כאלה. נדמה היה לה כי פוטר ובלק כבר התרחקו מהמקום, משאירים
מאחוריהם עשרות תלמידים משועשעים.

"את מתכוונת לשכב כאן כל היום?"

"מ...מה?" רק עכשיו הבחינה עמנואל בנערה העומדת לצידה. היא
התעלמה מהיד המושטת וקמה על רגליה. לתדהמתה, הנערה הגבוהה החלה
לאסוף את הספרים הפזורים, כשהיא מזמזמת משהו לא ברור. עמנואל
מצאה אותה מוזרה למדי, אפילו לטעמה. שיערה הארוך והבלונדיני של
הנערה האחרת היה אסוף בזנב סוס גבוה, וקבוע למקומו בסיכה גדולה
שהזכירה לעמנואל פנס מחליף צבעים יותר מכפי שהזכירה סיכה. מה
שהפליא את עמנואל יותר מכל הייתה העובדה כי הנערה המוזרה נעלה
נעליים שהיו שונות זו מזו. "באמת אין צורך..." מלמלה עמנואל.
"אני אסתדר."

"שטויות, ככה מהר יותר, הנה." הנערה הבלונדינית הושיטה לה
ערימה של ספרים חבוטים כשחיוך ענקי תופס את רוב המקום בפניה
המנומשות. "אני אליזבת4 אריקסון, אבל חבריי קוראים לי ליז.
כלומר, אם היו לי חברים, הם בטח היו קוראים לי ליז... אני
חושבת." לרגע, הופיעה הבעת ריכוז עמוקה על פניה הבהירות. אותו
ריכוז עילאי התחלף מיד בחיוך הרחב מדי שגרם לעמנואל להרגיש שלא
בנוח.

"אני עמנואל סנייפ," גמגמה עמנואל בקיצור. "ואני באמת מודה לך
על העזרה." היא אספה בזריזות את הספרים בתקווה להימלט מהמקום
כמה שיותר מהר: הידיעה כי היא מאחרת ביותר מרבע שעה לשיעור
שיקויים לא תרמה למצב רוחה העגום.

"אני יודעת מה את צריכה!" בעיניה הירוקות של אליזבת4 הופיע
ניצוץ מסתורי.

"באמת? ומה אני צריכה?" שאלה עמנואל כשהיא מביטה בה בפקפוק.

"את זקוקה לאנטיחלק," אליזבת4 לחשה לאוזנה, מסתכלת סביב
בחשדנות כאילו זה הרגע גילתה לעמנואל סוד צבאי חשוב.

"אנטי- מה?" עמנואל החלה לחשוב כי הנערה האומללה סובלת מסוג
כלשהו של הפרעה נפשית הגורמת לה להתנהג באופן מוזר ולא לשים לב
למה שהיא אומרת.

"אנטיחלק," השיבה אליזבת4. "אנטיחלק הוא תרסיס מיוחד שפיתחתי
שעוזר לנעליים שלך להיות אנטי-מחליקות. זה ימנע ממך את כל
הנפילות המעצבנות האלה," היא הוסיפה, עדיין בלחש.

"אבל אני לא נופלת בתדירות גבוהה כל כך..." עמנואל התקשתה
להחליט באיזו טקטיקה לבחור; האם עליה לשתף פעולה עם הנערה
המבולבלת ואז לנסות להימלט ממנה, או פשוט לסרב בנימוס ולהמשיך
בדרכה.  "חוץ מזה," הוסיפה עמנואל, "אני לא החלקתי, שמו לי
רגל."

"אני יודעת, אבל נגיד שהיית מחליקה, זה לא היה נעים כל כך,
נכון?" אמרה אליזבת4, מאוכזבת מעט.

"אבל... אני מאחרת לשיקויים, פרופסור מאגנוס נורא תכעס אם אני
אבריז ו..." עמנואל ניסתה נואשות לנער מעליה את הנערה המוזרה,
למרות שההבנה כי אליזבת4 אריקסון היא לא מאותם טיפוסים
שמוותרים בקלות חלחלה במהירות להכרתה.

"את כבר מאחרת! את יכולה להגיד שקיבלת מכה בזמן שנפלת והלכת
לראות את מדאם פומפרי. אני בטוחה שפרופסור מאגנוס לא תאהב את
ההפרעה באמצע השיעור. עדיף לך ככה." אליזבת4 הביטה בעמנואל
בעיניים של כלבלב המתחנן לחתיכת עוגייה.



עמנואל יכלה לחשוב על אלף ואחד דברים שהיתה מעדיפה לעשות במקום
ללכת לקחת משהו שנקרא "אנטיחלק". ללכת לבקר את בראוני וקלופס
למשל.

בשנה שעברה, הציל האגריד שני סייחים של חד-קרן לאחר שאימם,
נקבה לבנה יפהפייה, נעלמה באופן מסתורי.

עמנואל סנייפ הייתה אחד מאותם אנשים שלא הרגישו בנוח בסביבת
בעלי חיים - משהו באהבה ללא-תנאים שחיות העניקו לך, גרם לה
להרגיש מאוימת. היא גם מעולם לא חשבה לגדל חיית מחמד: האפשרות
שמישהו יהיה תלוי בה לגמרי העביר בה צמרמורת. עמנואל לא האמינה
שתוכל להיות אחראית למישהו - למשהו -  חי, או שמשהו חי ירצה
בכלל לבלות בחברתה.

בהתחלה, היה הטיפול בשני הסייחים בשבילה לא יותר משיעוריי בית.
הישגיה הלימודיים היו בינוניים בלבד וההזדמנות להשתפר נקרתה
בדמותם של שני סייחים זהובים וחסרי ישע. עמנואל הופתעה לגלות
כי הטיפול בשני היצורונים גרם לה לסיפוק עצום. העיניים הנוצצות
שנישאו אליה בציפייה בכל פעם שהבחינו בה נכנסת אל האורווה
המאולתרת; התחושה החדשה כי מישהו זקוק לה - מחכה לה - גרמו
לעמנואל להתאהב בשניים באופן מוחלט.

היא המשיכה לטפל בבראוני ובקלופס גם בשנתה השביעית בהוגוורטס;
לטפח אותם, ולנסות להכין אותם לרגע בו יאלצו לעזוב את חצרו של
האגריד ולעבור למקום אליו הם שייכים - היער האסור.

ועכשיו, במקום ללכת ולבקר את בראוני וקלופס, בידיעה שהזמן שלהם
ביחד הולך ואוזל, היא צריכה להתמודד עם נערה מטורללת שרוצה
לנסות עליה... איזו המצאה מוזרה. מצד שני... אליזבת4 אריקסון
הייתה... נחמדה כמעט. במובן מסוים, היא אפילו הזכירה לעמנואל
את שני הסייחים שהמתינו לה באורווה המאולתרת שבחצרו של שומר
הקרקעות. עמנואל שקלה את האפשרויות העומדות בפניה משך מספר
שניות ולבסוף נכנעה. להיכנס לכיתת השיקויים באיחור של חצי שעה
לא הייתה תחזית קוסמת במיוחד, מה גם שעמנואל זכרה היטב כי
האגריד המליץ כי כדאי שתדלל את ביקוריה אצל הסייחים מכיוון
שבקרוב יצטרכו השניים להסתדר לבדם..

"טוב, בסדר," נכנעה לבסוף. "אבל אני חייבת להספיק להגיע ללחשים
בעוד שעה, ככה שאנחנו חייבות לעשות את זה מהר, אוקיי?"

"אין בעיה!" קראה אליזבת4 בהתלהבות. "אבל את חייבת להבטיח לי
שלא תגלי כלום ממה שאת הולכת לראות ולשמוע. מבטיחה?"

"מבטיחה."


                                                   
המדרגות עליהן טיפסו עמנואל ואליזבת4 חרקו ואיימו לקרוס בכל
רגע; שטיח ישן ודהוי כיסה אותן והזכיר יותר סמרטוט ישן מאשר
שטיח. עמנואל מעולם לא הבחינה בגרם המדרגות בו טיפסה כעת,
כנראה הודות לפסל הטרול שהסתיר אותו כמעט לחלוטין. עמנואל לא
הבינה מה לכל הרוחות גרם לה ללכת בעקבות הנערה המשוגעת; להסכים
לנסות תכשיר שנקרא "אנטיחלק"; להבריז משיעור; ובנוסף להכל,
לחדור למקום בו היא לא אמורה בכלל להיות.

רבע שעה לאחר מכן, השתיים מצאו את עצמן עומדות מול תמונה גדולה
ועתיקה למראה. ילדה מתולתלת כבת שלוש עשרה, לבושה בטוניקה בעלת
מראה מדיאוולי, הסתכלה עליהן במבט מתנשא. הילדה בציור סקרה
אותן בעיניה הכהות ואז אמרה: "אינני חושבת כי הגבירה תאהב זאת.
שוב אין את מתעתדת לשיעורייך..." על פניה החיוורים הופיע פתאום
חיוך מרוצה.

"העניינים של לא צריכים להטריד אותך, קסנדרה. חוץ מזה, שתינו
יודעות טוב מאוד שאת לא תספרי כלום," אמרה אליזבת4, מעוצבנת
מעט. "את זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שדחפת את האף שלך לעניינים
לא שלך, נכון?"

הנערה בתמונה חרצה את לשונה. "בין כך ובין כך עתידה את להיתפס
בקלקלתך. אף על פי שעניין כה פעוט הוא זה שמתחת לכבודי הוא
להקדיש לכך מחשבה נוספת. אחת הוא לי מה תבכרי לעשות בזמנך
הפנוי. סיסמא?"

"ינשופלצת," אמרה אליזבת4 והתמונה זזה באיטיות ממקומה, מפנה
מקום לדלת שחורה, עתיקה למראה. העיטורים שעל הדלת היו בין
הדברים המדהימים ביותר שעמנואל ראתה מימיה. בעלי חיים יפיפיים
בצבע כסף נעו בחן על הרקע השחור: נחש ארוך גלש מהפנה השמאלית
לימנית, מפנה את ראשו המשולש מדי פעם בפעם על מנת להביט בשתי
הנערות הצופות בו. למטה, בתחתית הדלת המגולפת ומעוטרת בחן רב
כל כך, פקח אריה אצילי עין כסופה ופיהק. עוד עמנואל משתאה,
פתחה אליזבת4 פתחה את הדלת וסימנה לה להיכנס פנימה.



הדירה אליה נכנסו נשאה את אותו האופי של דלת הכניסה. על הקירות
השחורים התנוססו עיטורים מרהיבים ביופיים - פיות, חדי קרן,
דרקונים ושדונים התבוננו בשתי הנערות בעניין גלוי. נברשת בדולח
גדולה ועתיקה למראה האירה את חדר הכניסה הענקי, האור שהטילה
משתקף ממרצפות השיש השחורות. עמנואל לא הצליחה להסיר את מבטה
מדרקון ענק, גובהו כמה מטרים, שהביט בה בסקרנות מאחד הקירות.
עיניו של הדרקון זהרו בשני יהלומים וגרמו לה למצמץ. פיה פעור,
עמנואל צפתה בדרקון קם באלגנטיות על רגליו וממקם את עצמו כנגד
הקיר הנגדי, גורם לפיה מפוחדת לזוז במהירות ממקומה. על התקרה
הגבוהה היתה מצויירת מפה אסטרולוגית מדהימה, כל כוכב וכוכב
נראה לא פחות אמיתי מאלה שעמנואל ראתה כל לילה בשמיים.

"של מי המקום הזה?" שאלה עמנואל לאחר שהצליחה להתיק את עיניה
מהאיורים המרהיבים שלא הפסיקו לזוז.

אליזבת4 שתקה מספר שניות ואז אמרה: "הדירה הזאת שייכת לדודה
שלי. את מכירה אותה כפרופסור מאגנוס."

"לא ידעתי שאתם קרובות משפחה," אמרה עמנואל והביטה בנערה
הבלונדינית שלא היתה דומה כלל לאישה הגבוהה, שחורת השיער.

"ברור שלא ידעת. אף אחד לא יודע, ככה עדיף, את יודעת... אנשים
יחשבו אני מקבלת 4הטבות4 בגלל שאני קרובת משפחה שלה."

"ואת לא חוששת שאני אספר?" היא תהתה מדוע אליזבת4 אריקסון
סומכת עליה בצורה מוחלטת כל כך. עמנואל בדרך כלל לא היתה
הטיפוס שאנשים נהגו לחלוק איתו את סודותיהם.

"לא. אנחנו דומות מדי," אליזבת4 ענתה בפשטות וסימנה לנערה
השנייה לבוא אחריה.



החדר אליו נכנסו היה שונה באופיו מחדר המבוא המפואר. הוא היה
מרווח למדי, בעל שני חלונות גבוהים שמילאו את החדר באור שמש
ואויר צח.  הקירות היו צבועים בצבע אפרסק בהיר שהעניק לחדר
מראה רך יותר: באחת הפינות היתה ממוקמת מיטה קטנה ומבולגנת;
אחת הכריות זרוקה ברישול על הרצפה. ליד החלון ניצב שולחן גדול
עמוס במבחנות שונות, מכשירים תמוהים למראה ומספר בקבוקים
שהכילו נוזל שקוף. אליזבת4 ניגשה אל השולחן  והרימה כל בקבוקון
בתורו, בוחנת את התווית. "ייקח לי כמה דקות להכין את האנטיחלק.
הכמות שהייתה לי נגמרה כנראה."

"אוקיי... " עמנואל לא הצליחה להתגבר על סקרנותה וניצלה את
ההזדמנות לבחון את החדר. ספרייה גדולה שעמדה ליד המיטה משכה את
צומת ליבה מייד. מאז ומתמיד, אהבה עמנואל ספרים. כשהעולם
החיצוני איים להרוס אותה ולא נשארה בה טיפה של תקווה, היתה
נוהגת להסתגר בחדרה עם ערימה של ספרים, שוקעת לתוך עולמות
קסומים של אבירים ונסיכות: עולמות בהם הרשע תמיד נוצח על ידי
הטוב.

היא התקרבה לספרייה ובחנה מקרוב את הספרים על המדף העליון.
רובם עסקו בשינוי-צורה, לחשים, וכמה מהם היו מדריכים לטיפול
בחיות פלא. על המדף התחתון עמנואל הופתעה לגלות מספר ספרים
מוגלגיים, מהסוג שנהגה להבריח לביתה כשהיתה קטנה - הוריה לא
העריכו ספרים שלא נכתבו על ידי קוסמים ואסרו עליה אפילו להתקרב
אליהם.

"את יכולה לקחת לקרוא משהו, אם בא לך... אני חושבת שאני כבר
יודעת אותם בעל פה." אמרה ליז איפשהו בקצה השני של החדר.

"הו..." עמנואל חייכה אל גבה של אליזבת4 בהכרת תודה, מחליטה
שתשקול את האפשרות, וחזרה לבחון את תכולת המדפים. לפתע, הבחינה
בקופסת קרטון צהובה מעוטת בהדפס של פרחי יסמין, מלאה בתצלומים
שונים. היא שלפה מספר תמונות, בוחנת בסקרנות את האנשים הזזים
כה וכה. היו שם צילומים של אליזבת4 כתינוקת, ביחד עם שני אנשים
בהירי שיער- כנראה הוריה. עמנואל המשיכה לתמונה של פרופסור
מאגנוס: היא ואליזבת4 ישבו על ספסל שהשקיף אל הים ואכלו גלידה.
היא כמעט החזירה את התמונות חזרה לקופסא כשעיניה נפלו על ילד
בעל שיער שחור שחייך אליה מהתמונה.

הוא, וילדה, שנראתה כמו אליזבת4 בגיל שמונה או תשע רחצו כלב
חום באמצע חצר.

"כן, אנחנו קרובי משפחה."

הפתאומיות בה הופיעה אליזבת4 מאחוריה גרמה לעמנואל לשמוט את
הקופסא. "באמת? כמה מוזר." היא לא יכלה לדמיין דבר אחד משותף
בין הנער המפונק והשחצן למישהי כמו אלזבת4.

"את יודעת שכל המשפחות טהורות הדם קשורות זו לזו. אבא שלי הוא
אחיו של בנג4מין בלק, אביו של סיריוס. המשפחה שלנו שמרה עליו
בדרך כלל במשך הקיץ." אליזבת4 חייכה והמשיכה: " ההורים שלו לא
יכלו להתמודד איתו יותר מדי זמן ברציפות."

"אף פעם לא ראיתי אתכם מסתובבים ביחד. מה קרה?"

"ובכן, אחרי שההורים שלי החליטו שלא להצטרף לוולדמורט, אדון
האופל רצח אותם. מאז אני מתגוררת עם מרסיה, והקשר ביני לבין
סיריוס דעך... למרות שבהוגוורטס חזרנו להיות בקשר... אני פשוט
מעדיפה לא להסתובב עם חבורת המופרעים שלו. כשהוא לבד הוא עוד
בסדר, אבל כשכל ההרכב ביחד זו סכנה לציבור." היא חייכה והרימה
את התמונות שהתפזרו על הרצפה.



עמנואל נדרכה מעט כששמעה את ליז משתמשת בשמו של אדון האופל:
היא לא הכירה הרבה אנשים שהעזו לומר את שמו.

"אני מצטערת בקשר להורים שלך... לא הייתי צריכה לחטט."

"זה בסדר, את לא חיטטת. חוץ מזה, זה לא סוד גדול, הייתי אומרת
לך בעצמי מתישהו." המבט העצוב מעט בעיניה של ליז התחלף בחיוך
רחב כאשר הוציאה תמונה שהייתה מונחת במעטפה סגולה, מבודדת משאר
התמונות. הנערה הבלונדינית הושיטה לעמנואל את התמונה ושאלה:
"מה את חושבת עליו?"

בתמונה ראתה עמנואל פרצוף מוכר למדי - אחד הבנים מגריפינדור
שהיה גם הוא, תלמיד השנה השביעית. " הוא לומד בגריפינדור, לא?"


"כן, קוראים לו ליאו לאבגוד. הוא מושלם, נכון?" אליזבת4
התבוננה במבט חולמני בנער כחול העיניים שחייך אליה מהתמונה.

"הוא חמוד..." עמנואל אמרה לבסוף.

"איימי- גורים הם חמודים, ילדים הם חמודים... ליאו הוא פשוט...
סקסי." ליז נישקה את התמונה והחזירה אותה בזהירות למעטפה
הסגולה.

"אל תקראי לי ככה!" עמנואל פרצה בצחוק מתגלגל עד שהבטן שלה
כאבה. אף אחד מעולם לא כינה אותה איימי והשם נשמע לה זר ומוזר
- כמו בגד חדש וחושפני.

"עמנואל זה ארוך מדי," קימטה אליזבת4 את אפה. "איימי הרבה יותר
נוח להגייה, את לא חושבת?"

"אבל זה לא השם שלי!" מחתה עמנואל.

"עכשיו זה כן." ליז הביטה בה במבט שובב והמשכה להגיד את 4שמה
החדש4 עוד מספר פעמים.

"אוף! לכל הרוחות... " עמנואל הביטה בשעונה באימה. "אני מאחרת
ללחשים! יש היום שיעורים שצריך להגיש או משהו?"

"לא, היום היה לנו יום קצר. בואי אני אלווה אותך חזרה."

עמנואל נטלה את הבקבוק ובו האנטיחלק מידיה של אליזבת4. לאחר
מכן עזבו השתיים את מגוריה של פרופסור מאגנוס, והחלו לעשות את
דרכן לעבר כיתת הלחשים.