פאנדום: הארי פוטר.
תקופה: תקופת הקונדסאים, שנה שביעית.
ג'אנר: רומנטיקה, הרפתקאות, אנגסט.
שיפ: סיריוס בלק/OC
דירוג: PG 13



"לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת?" הקול המוכר והמטריד הדהד
ברחבי כיתת השיקויים לכל התלמידים לסובב את ראשם בסקרנות".
יופי, בדיוק מה שאני צריכה עכשיו! עמנואל סנייפ שנאה תשומת לב.
היא הייתה מעדיפה להגיע למקום ישיבתה בשקט בלי ליצור מהומה
סביבה, אבל לא, כמובן שהוא היה חייב להתערב.

"לאיפה שאני רוצה." היא סיננה וניסתה להתעלם עד כמה שאפשר
מעשרות זוגות העיניים הסקרניות שננעצו בה, חברי כיתתה הביטו בה
כחבורת צבועים, מצחקקים ביניהם ומחכים עד שהאריה יעשה את הצעד
ויהרוג את הזברה, כדי שיוכלו לחגוג על השאריות. כך זה היה
תמיד, לפעמים היה נדמה לה כי רק לרגע הזה הם ציפו כל השבוע.

"החלק הזה של הכתה שייך לגריפינדור, אין לך מה לחפש פה." הוא
נהם, חוסם לה את הדרך. העינים השחורות שלו הזכירו לה את החתול
שלה, צמר, שהיה נוהג לתפוס עכברים בחצר האחורי, של ביתה
ולהשתעשע בהם עד שנפחו את נשמתם, היא תמיד נדהמה כשראתה את
העונג העצום בעיניים הצהובות של החתול, כאשר העכבר היה מצייץ
ומתפתל בניסיון נואש וחסר טעם להימלט. היא תמיד הבחינה בניצוץ
הזה, בעיניים שלו ושל ג'יימס פוטר, כאשר מצאו קורבן חדש.
טורפים. היא תמיד אמרה לעצמה, מרחמת על הטרף התורן.

כל לילה היא חשבה על משפטים שנונים שתגיד לו בפעם הבאה כשיחליט
להשפיל אותה בפני כל הוגוורטס, אך משהגיע רגע האמת, משום מה
הכל התנדף מראשה והיא נאלצה להסתפק בשתיקה מכובדת.

כמה שלא ניסתה להתרחק ממנו, זה לא עזר. לפעמים היה נדמה לה כי
בחר להמשיך ללמוד שיקויים רק כדי להמשיך להתעלל בה ובאחיה.
סוורוס, כך חשבה, היה די אשם בכך, משום מה, למרות שידע כי זה
לא ייגמר בטוב, הטריד את בלק וחבריו בלי סוף.



"שלא תעז להטריד אותה, בלק!" סוורוס סנייפ נכנס לכתה בדיוק
ברגע הכי לא מתאים מבחינתה, היא רצתה לגמור עם זה כמה שיותר
מהר, בדרך כלל סיריוס בלק איבד עיניין תוך דקות ספורות והיא
פשוט היתה ממשיכה לעבר השולחן הפנוי היחיד שליד החלון והכל היה
נגמר. לעומת זאת, עכשיו לא היה סיכוי לסיים את התקרית בלי
מהומה. אחיה לא היה נותן לאירוע לעבור בשקט. הו לא, הוא מעולם
לא פסח על ההזדמנות להתקוטט עם בלק.

"לטובתך, אני מציע לך לסתום את הפה המסריח שלך..." דבריו של
סיריוס בלק נקטעו על ידי הופעתה הפתאומית של פרופסור מרסיה
מרדאוס, מורתם לשיקויים וראש בית סלית'רין. היא הופיעה כמשום
מקום ונעלמה באותה המהירות. כמו צל שקוף, היא נהגה לשוטט בטירה
העתיקה, כמעט לא מובחנת. עיניה, השונות בצבען תרמו לתדמיתה
המיסתורית והקסומה, והיו בסיס למעשיות רבות שנהגו לספר תלמידי
השנה השביעית לצעירי הוגוורטס.

"כדאי שתרגעו תיכף ומייד!" קולה העמוק התגבר על הרעש של
התלמידים והם השתתקו מיד. "אדון סנייפ, תכניס את השרביט שלך
לתיק, עשר נקודות מסלית'רין." היא התקדמה לקדמת הכתה, מסמנת
במבטה החמור לשאר התלמידים להתיישב. "אבל למה? את לא הורדת
נקודות לגריפינדור! זה לא הוגן." סוורוס סנייפ נעץ מבט זועם
בגריפינדורים והתיישב.

"אתה יודע טוב מאוד כי להשתמש בשרביטים שלא לצורך השיעור מנוגד
לחוקים, פעם הבאה תפעיל את הראש שלך. הנושא אינו ניתן
לוויכוח." פרופסור מרדאוס החלה לעשות רשימה של מרכיבים על הלוח
הירוק, והתלמידים שקעו בשיקוייהם. אמי נאנחה וניסתה שלא להסתכל
על התלמיד שנודב על ידי פרופסור מרדאוס להיות בן זוגה בשיעור
השיקויים. היא יכלה להבחין בקלות בחוסר הנוחות שלו, המתח שהיה
ביניהם היה בלתי נסבל, אך גם חלק בלתי נפרד מהשיעור.



עמנואל סנייפ מעולם לא הסתדרה עם שאר תלמידי בית סתית4רין,
אולי בגלל ששנאה את הדעות הגזעניות של רובם, ואולי דווקא בגלל
הדיכוי אותו עברה בביתה שהשאיר אותה נכה מבחינה חברתית, לא
מסוגלת ליצור קשר עם בן אנוש אחר אפילו אם חייה היו תלויים
בכך. היא לא בטחה בבני האדם. לדעתה, הם היו יצורים בוגדניים
מטבעם. משהו נשבר בילדה הקטנה והתמימה ברגע שהבינה כי אפילו
אימה, הבן אדם הקרוב אליה ביותר, לא יכולה או לא רוצה להגן
עליה מפני התקפות הזעם של אביה.

אביה נהג לטעון כי היא איננה שלו, העיניים שלה היו בהירות מדי
והשיער מתולתל מדי. חתיכת כלבה בוגדנית! היא עדיין שמעה מדי
לילה את הצעקות הרמות של אביה, עדיין ראתה את הדמות הקטנה
והמכווצת של אימה, מנסה להסביר לו בקול חלש כי עמנואל נראת
בדיוק כמו אחותה הגדולה מתילדה. כמובן שמילותיה לא ריככו אפילו
מעט את המכות שנחתו על פניה, וצלעותיה של גברת אימוג'ין סנייפ.


אפילו בהיותם תאומים, היא וסוורוס הגיבו בצורה שונה לגמרי
לעולם האכזר אליו נולדו. סוורוס בחר להיות מריר. הוא כעס על
הוריהם, על העולם, על עצמו, והכעס ההרסני הרעיל אותו מבפנים,
גורם לו להיות ארסי ולהרעיל כל אחד איתו בא במגע. הוא אמר לה
שהיא חלשה, שהיא לא תשרוד בעולם אם לא תלמד להגן על עצמה. היא
העדיפה להסגר בעצמה, לנעול את הדלת בפני הסביבה העויינת ולזרוק
את המפתח. שלא כמוה, סוורוס אהב כח. הידע שלו בקללות אפלות גרם
לסלית4רינים רבים להיתחבר אליו.



רכבת האקספרס הקסומה שלקחה אותה הרחק מהאפלה של משפחתה נתנה לה
תקווה, היא חלמה על היום הזה מאז שזכרה את עצמה. היא לא ממש
רצתה להתקבל לסלית'רין, למען האמת, הילדים מהפלפאף נראו לה
הרבה פחות מאיימים. כבר מהרגע שיצאו מהרכבת, התלמידים נעו
בחבורות, צוחקים ומדברים בינהם כאילו הכירו זה את זה שנים.
אפילו סוורוס נעלם מטווח ראייתה דקות ספורות לאחר שעזבו את
הקרון. אבל מצד שני, היא ידעה מצויין כי אם המצנפת לא תמיין
אותה לסלית'רין היא תצטרך להתחבא כל הקיץ, אחרת אביה ימחק אותה
מעל פני האדמה, מה שרצה לעשות מזמן. המצנפת התלבטה דקות אחדות
בלבד, ולאחר מכן הכריזה כי עמנואל סנייפ ממוינת ל סלית'רין.

עמנואל צחקה במרירות כשחשבה על הסיבות בגללן מצאה את עצמה בבית
זה. לא חכמה מספיק לרייבנקלו, לא חברותית דיו להפלפאף, אין בה
את האומץ של גריפינדור... ברור, יש לה דם טהור, זאת סיבה לתקוע
אותה בבית היחיד שעוד איכשהו מתאים לה - סלית'רין.

מהערב הראשון בהוגוורטס, עמנואל למדה כי הסיוט עדיין נמשך.
ההשפלות שחוותה בבית התחלפו בהשפלות חדשות, הפעם מצד הבנות
איתן חלקה את החדר. הן הריחו את חוסר הביטחון שלה עוד לפני
שדיברו, הן לא חיבבו אותה כלל ועשו הכל על מנת להפוך את שהייתה
בהוגוורטס לגיהנום.

ההערות המעליבות שלהן לא הטרידו אותה במיוחד, גם לא העובדה שהן
נהגו להרוס לה דברים כשהיא לא היתה בחדר, הדבר שהפריע לה היה
חוסר הפרטיות. אפילו בביתה, כשהדברים יצאו לגמרי מכלל שליטה,
היא תמיד יכלה להסתגר בחדרה ולהאזין למוסיקה, או לקרוא. הפעם
המצב היה שונה, היא הרגישה כמו חיה לכודה, בלי שום דרך מילוט.


לשימחתה, לפחות הבנים לא הציקו לה, אולי היא וסוורוס לא תמיד
הסתדרו, אבל הוא תמיד עמד לצידה והיה מוכן לקרוע לגזרים כל מי
שהעז להציק לאחותו. הודות לכך, הסלית'רינים פשוט התעלמו ממנה.




הגריפינדורים היו סיפור שונה לגמרי. בדומה לסלית'רינים, היו
כאלה שפשוט התעלמו ממנה. אבל אחרים, כמו סיריוס בלק למשל ראו
בה מעין תחביב, אמצעי להפיג את השיעמום והתסכול של שעות
הלימודים הארוכות. לפעמים, היא תהתה בעצמה איך הצליחה לשרוד את
ששת השנים במקום הזה, אולי כי הייתה רגילה לגרוע מזה...

כרגע היא הייתה אסירת תודה לכך שג'יימס פוטר בחר לוותר על
שיקויים אחרי השנה החמישית. היא עדיין זכרה את השנים הקודמות,
השילוב של שני אלה היה קטלני ביותר. עכשיו כל מה שהיתה צריכה
לעשות היה להתרחק מהחבורה הזאת בהפסקות, בין השיעורים והסיכוי
שתתקל בהם היה קטן למדי.