בחלקה הצבאית בבתי העלמין
כמו מסדר, מצבות, משמאל וימין
כתף אל כתף, באחוות לוחמים
שרתו ונפלו ויחד טמונים
אתה מתהלך, וגופך מצטמרר
כאן עלם צעיר ושם מתבגר
שמות מוכרים ושמות עלומים
ומילים חרוטות ותאריך ופרחים.

תחת כל אבן, עולם ומלואו
חלום ותקווה, שנגדע במותו
כל שם שנחרט, נצרב גם בלב
של הורים, נשים או אח שאוהב
אתה מתהלך במקום הדומם
רואה מצבות "אלמוני", בלי שם
חושב בלבך, גם שם לא נשאר
לאדם שנולד ואהב ובגר?

"אלמוני" מסתורי, בלי סימנים
הורים היו לו? ילדים או אחים?
אולי, במקום מסוים בעולם
חיכו אנשים לסימן, עד מותם?
אין נחמה למשפחות שכולות
רק אבן וקבר, לפקוד ולבכות
יש מקום וכתובת, לבא, לבקר
לאבן שותקת, חלומות לספר.

חיים בקרבנו, הורים ואחים
שבני משפחתם מוגדרים נעדרים
הם לא חללים, עם שם על קברם
הם לא אלמונים, בלי שם במותם
חיילים במדים שיצאו אל הקרב
אי שם, בדרכם, המוות ארב
בחולות המדבר, בעומק הים
בשמיים זרים, נעלמו ואינם.

בלהט הקרב, עקבותיהם אבדו
אין איש שראה, אם נפלו או נישבו
חייל נעדר, אדם עם שם
ואין כל סימן, אם מת או נושם
הספק על גורל, קורע כל לב
כל רמז קלוש, מחריף הכאב
בשנים הקשות, לא אובדת תקווה
כל שעה שעוברת, כמו נמשכת שנה.

חייב כל אדם שבנינו, לזכור
שישנם לוחמים, שבוששו לחזור
עבור בני משפחתם, הקרב לא תם
החייל שלהם חי ועדיין נלחם.