יום ראשון בצהריים,
רוח קרירה ושמש יוקדת
לסירוגין.
קשישות פולניות מתחילות להגיע,
מעולם לא פגשתי אותן.
וולוו שחורה עומדת בכניסה,
השוטרים מרחיקים אותנו;
"אחד מהגדויילים" עורך כאן אזכרה.
כשיצא הידוען לדרכו,
נוכל גם אנחנו להיכנס בשערים
ולדבר באותו טון, ועל אותם דברים
רק קצת יותר בשקט, הרי נחים כאן
מנוחת עולמים.
בפנים, ברושים זקופים ומצבות שיש
על רקע שמיים דלוחים.
מה שלומך, באיזו מגמה את לומדת,
ועל איזה כיוון את חושבת.
הבת שלי ילדה בן אתמול,
הבן שלנו בארגנטינה.
תפילת הבן ארוכה ובטוחה,
הברותיו מוטעמות ומקושטות בצלצול פלאפונים.
ליד קבורה "מיכלי" שמתה בגיל 17;
על מצבתה כתוב:
"רצינו לאהבך ולא לבכותך",
אני בוכה קצת בשבילה.
אני לא בטוחה אם שמים לב שסבא שלי מת לפני חודש.
אני מתגעגעת אליו,
לא באתי לבקר אותו מספיק. |