עמדתי שם הסתכלתי עליה, ידעתי שהיא יודעת שאני שם. לא יכולתי
להתעלם ממה שקרה, היא יודעת זאת. אני חושב שהיא לא רצתה שאהיה
שם, לא יכולתי ללכת. ראיתי אותה בוכה, עיניה הכחולות התמלאו
בדמעות ונצצו בשמש כך גם שיערה החום, היא נראתה לי כמלאך
המקונן על שאבד. הרגשתי כל כך רע עם עצמי. הלוואי שהייתי
במקומו. הדמעות הזכות שלה צנחו על הקבר הטרי. אני נחנקתי כאילו
פטיש הלם לי בגרון, אך לא יכולתי לבכות. רציתי להגיד שאני
מצטער. מה זה יעזור עכשיו.
לפתע היא הסתובבה אליי "ערן," אמרה בקולה החלוש "אין צורך
להביע חרטה."
ברגע שסיימה את דבריה הרגשתי דמעה אשר צונחת על לחיי צורבת את
פניי, רציתי לברוח משם.
היא הסתובבה חזרה והתחילה ללכת. "עצרי," צעקתי חנוק כולי
"אני... אל תלכי. עדיין לא. אני רוצה להגיד לך משהו." גמגמתי
"מה?" אמרה. ראיתי בעיניים שלה שהיא לא כועסת היא הייתה עצובה
מדיי, איזה מטומטם אני. איך יכולתי?!. "ערן!, מה רצית?" שאלה,
כששמה לב שאיני מגיב לשאלתה.
"מירב, אני מצטער, ואני יודע שאי אפשר לתקן את זה." אמרתי
בצער. "אני יודעת שאתה מצטער, אבל אין כבר הרבה לעשות." הלכתי
משם רועד, לא ידעתי כבר מה להגיד, מה לעשות. עשיתי סיבובים
בשכונה,חשבתי שזה יעזור.
בדרך לביתי חשבתי על אשר עוללתי, הנזק הבלתי הפיך שנגרם.
בגללי. הגעתי לבית פתחתי את דלתי, ובזווית העין, ראיתי את נורת
המזכירה האלקטרונית מהבהבת במין אדום  כזה שצרב לי בעיניים.
שמתי את המפתחות על שולחן המטבח וסגרתי את הדלת במעין אי מנוחה
שכזאת. רצתי לכיוון המזכירה ולחצתי על הכפתור "ערן, זו מירב,
אני מקווה שאתה בסדר. אני בבית, תתקשר." לא יכולתי אפילו לגעת
בטלפון. התרחקתי כמה מטרים , כאילו איים עלי באקדח או סכין.
רצתי לחדר השינה והפעלתי את מערכת הסטריאו חזק ככל שיכולתי. זה
היה השיר האהוב עליו. סגרתי את הסטריאו. לקחתי מפתחות המכונית
יצאתי שוב מהבית, ונסעתי משם. הגעתי למקום מגוריה של מירב.
דפקתי על הדלת. היא פתחה ,"ערן!," אמרה בהפתעה. אני נכנסתי
לבית כאילו המאפיה רודפת אחריי.
"מה אתה עושה פה?" שאלה בפליאה. "אני לא יודע נכנסתי למכונית,
לא יכולתי להישאר בבית..." מירב התקרבה אליי, חיבקה אותי
ושמעתי בכי חרישי. עצמתי את עיניי ודמיינתי אותו שם אתנו בחדר.
פקחתי את עיניי למציאות המצערת. מירב עזבה אותי והלכה, מנגבת
את דמעותיה, והתיישבה על הכורסה. היא סימנה לי בידה לבוא
להתיישב לידה ואז הסתכלתי על עורה הלבן והזך. היא לא הייתה
חיוורת כלל. אך היא גם לא זרחה. היה לה מעין טוהר, זוהר שכזה.
קשה לתאר. באתי לכורסה והתיישבתי לידה. היה ביננו מרחק מה, ספק
רק פיזי. "אני חושבת על זה כל הזמן, קשה לי לעכל שהוא לא כאן"
אמרה ומחתה דמעה מלחייה. פחדתי להתקרב אליה. היא לא ידעה מה
הרגשתי כלפיה. או שאולי כן. אני לא כל כך בטוח. לפעמים היה
נדמה לי שהיא שמה לב, אך המצב הנוכחי משנה הכל. היא הסתכלה לי
בעיניים. נראה שניסתה להגיד דבר מה אבל זה לא יצא. ניסיתי לנחש
מה היא מנסה להגיד אבל לא יכולתי לחשוב. היה כואב לי על מה
שקרה. המצפון שלי הורג אותי מבפנים. שררה דממה בחדר, היא
הסתכלה עלי בעיניים עצובות. אני פשוט שונא את עצמי. רציתי
לצעוק "אני הרגתי את חבר שלך. אני הרגתי את אלירן. אני אוהב
אותך."
אבל דבר לא יצא מפי. זאת הייתה תאונה, לא התכוונתי. הרגשות שלי
למירב הם לא אלה שהרגו את אלירן. לא רציתי במותו. הוא היה החבר
הכי טוב שלי. היה נדמה לי תמיד כאילו אני והוא מכירים מאז
ומתמיד. היינו חברים טובים מאוד. אף פעם לא פגענו זה בזה. לא
הייתה לנו סיבה. אבל שיקרתי לו. כבר זה זמן רב שאני הייתי,
ועדיין, מאוהב בחברה שלו, במירב. הם היו ביחד שנתיים. אני והוא
חברים מאז ומעולם. אף פעם לא רבנו על בחורה. הוא לא ידע שאני
מאוהב במירב, גם לא ידעתי איך להגיד לו. איך הוא היה מגיב?!
הוא היה מקבל את זה שחברו הטוב מאוהב בחברתו.
כשהיינו קטנים אני ואלירן נהגנו ללכת אחד אל השני מדי יום, לא
עזבנו אחד את השני לרגע. הוריו נהרגו בתאונה, לא אשכח את היום,
היינו בני 14, הוא בא אלי הביתה ושנינו רצנו ליד ביתנו ישבנו
על המזח ולא דיברנו. יום למחרת הוא התנהג כאילו דבר לא קרה.
מאז לא דיברנו על כך שנינו ידענו שעדיף לא לדבר על כך. עכשיו
אחרי 6 שנים הוא מת כפי שמתו הוריו. האירוניה הטרגית. הזוועה.
הכל באשמתי. איך אחיה עם עצמי כך.
אני ומירב ישבנו על הכורסה בשקט. חיכיתי שהיא תירדם ואז קמתי,
הלכתי לחדר השינה הרמתי את השמיכה ממיטתה הרכה. כיסיתי אותה עם
השמיכה והלכתי. נסעתי לנחל שאני ואלירן נהגנו ללכת  בתור
ילדים. ונזכרתי איך נהגנו לשחות שם ולהתיז מים אחד על השני.
היה כיף. פעם. התמונה בראשי משתנה ממשחקי מים עליזים לאמבולנס
שבא והרופא אשר הכריז את מותו של אלירן. אומרים שכשמתים אז כל
החיים חולפים על פניך. תמונות מהחיים. זה מה שקרה לי, אבל אני
לא מת. אני חשבתי על החיים שלי עם אלירן בלעדיו, וגם על מירב.
כאשר באותו היום האמבולנס הגיע פתאום הכל היה כמו בסרט, בהילוך
איטי ואז נעלם. שחור, ריק, אפלה ודממה. רק בכי חלוש של מירב
כשהתקשרתי לבשר את הבשורה המרה ומילה שצרחה לא יוצאת לי מהראש
"ללאאאאאא!", כבר לא יכולתי לראות כלום. חושך כזה מפחיד. מצאתי
את עצמי בבית חולים לידי בכיסא מירב. בוכה. לא יכולתי לראות
אותה כל כך טוב. אמרו לי שהיה לי זעזוע מוח קטן. לא רציני. חסר
הכרה לשעתיים. עכשיו הכל בסדר איתי, פיזית. כואב לי כאילו סכין
פילחה לי את הלב. כואב לי נפשית. לא הייתי מסוגל להישאר ליד
הנחל אז חזרתי הביתה ונרדמתי מול הטלוויזיה.

בוקר חדש בחיי. אבל למרות יופיו של בוקר זה עם השמש היפה,
השמיים הכחולים... הציפורים. אני לא הייתי שמח. קמתי עדיין חצי
רדום מהכורסה הלא ממש נוחה והחלטתי להתקשר למירב לשאול לשלומה.
היא לא הייתה בבית רק המזכירה ענתה "שלום הגעתם לבית של מירב
מאי. אני לא נמצאת בבית אנא השאירו הודעה." ניתקתי את הטלפון.
קמתי וחשבתי לי מה אעשה לי ב"חיי החדשים" בלי אלירן. מה אעשה
עם מירב?..! ניסיתי למצוא תשובה בסיגריות שמונחות במגירה,
בחדרי. הדלקתי אותה ועישנתי. אני כבר הרבה זמן לא מעשן. חשבתי
שאצליח להיגמל. חשבתי שנגמלתי. כבר שנתיים וחצי שלא נגעתי
בסיגריה. עישנתי כשהייתי בלחץ. אלירן לא אהב את ההרגל המגונה
הזה הוא עזר לי להיגמל. אבל ללא הועיל, מה אעשה?
הסיגריה והחמש אחריה לא עזרו לי, ושעה עברה. התקשרתי שוב למירב
והמזכירה ענתה. רציתי לומר משהו ולא יכולתי אז ניתקתי את
הטלפון. לקחתי את המפתחות, נעלתי את הבית ונסעתי לקניון. חשבתי
לי אולי אני יעשה משהו יומיומי, זה יעזור אבל לא כך. בקניון
עוברים ושבים, אנשים שמחים, ילדים מקפצים וזוגות אוהבים. ברחתי
משם ונסעתי בחזרה לביתי. "אין דבר שיוציא אותי ממצב זה" חשבתי
לי. עברה רק חצי שעה. התקשרתי שוב למירב וציפיתי למזכירה אבל
לא, "שלום" שמעתי את קולה של מירב וניתקתי. קמתי ונסעתי לביתה.
דפקתי. "הי ערן" אמרה. "היי" עניתי "אני צריך לדבר איתך"
"היכנס, מה העניין?" שאלה, "תשבי קודם." הייתי לחוץ איך אספר
לה ולמה לעזאזל החלטתי לספר לה.
"אני לא יודע איך לספר לך את זה, אני לא יודע אם תביני"
התיישבנו על הכורסה
"מה?" היא שאלה בציפייה
"המוות..." התחלתי והיא הפסיקה "ערן, לא"
"אני צריך להגיד את זה," המשכתי "המוות של אלירן נגרם
באשמתי..."
"ערן אל תגיד את זה, בבקשה" אמרה מזועזעת
"הוא שתה אז אמרתי לו שאני אנהג, גם אני שתיתי קצת ובטעות
נכנסתי לנתיב נגדי ו..." אמרתי ברעד ובפחד מתגובתה. היא לא
ידעה ששתיתי, שזה באשמתי.
היא קמה ממקומה וחבטה בחזי, בידה, ואז חזרה לכורסה בכתה וחיבקה
אותי, בוכה. לאחר שנרגעה כמה רגעים.
אני לא בכיתי אני נחרדתי למראה תגובתה.
"לא סיימתי" אמרתי "יש עוד משהו" לא הייתי בטוח איך להגיד לה
שאני אוהב אותה אם בכלל.
"מה?" שאלה כולה רועדת. רציתי לחבק אותה כל כך ולהגיד לה שיהיה
בסדר אבל ידעתי שזה לא כך.
קמתי מהכורסה וצעקתי "אני אוהב אותך" הייתי בהלם שהמילים הללו
יצאו מפי. לא הסתכלתי אחורה. אני רק זוכר שהיא הייתה במעין הלם
שכזה ראו בפנים שלה. נבהלתי ורצתי משם. חזרתי לביתי. רועד
כולי. לקחתי דף רשמתי "אני מצטער. אני לא יכול לחיות ככה. אני
אוהב אותך. ערן" נכנסתי למקלחת והוצאתי את כל הכדורים מארון
המקלחת בערך חמישים. התיישבתי והנחתי את המכתב לידי. שמעתי את
הטלפון מצלצל. לא קמתי לענות, הנחתי שזו אולי מירב. שמעתי את
המזכירה, היה נדמה לי ששמעתי את הקול של מירב. מאוחר מדי בלעתי
אותם.