הכותרת מכתב פרידה היא נורא דרמטית, אבל המכתב פרידה שלי לא
מדבר על מוות, אלא - על להיות לבד.
המסגרת הזאת שאנחנו חיים בה חונקת אותי, כל כך ניסיתי לעשות
הכל כדי להשתלב, כדי להיות אחת ממכם, כדי להרגיש שייכת למקום
שנולדתי בו. כשהייתי קטנה עשיתי משהו, משהו שכולכם פחדתם לעשות
- אני הלכתי, הלכתי כי לא היה לי טוב. לא היה לי טוב איתכם, לא
לטייל איתכם, לא לבלות איתכם ולא לרקוד איתכם, אז הלכתי, פשוט
הלכתי. אבל אתם - גם אם לא היה לכם טוב, נשארתם. אולי כי פחדתם
אולי כי הייתם חזקים, לא יודעת וזה גם לא משנה עכשיו.
כל הילדות שלי, לפחות מה שאני זוכרת, פחדתי. פחדתי ממכם נורא,
איך השפלתם אותי, איך גרמתם לי להרגיש קטנה ועלובה, ובמקום הזה
- כל מה שאתה עושה שאתה קטן נשאר עליך כמו כתם שבחיים לא
יירד...ועכשיו- פתאום, ברגע אחד, כל כך מהר - אני גרה איתכם,
אני גרה במקום שהכי לא טוב לי בו, אני גרה במקום עם האנשים הכי
עלובים שראיתי בחיים שלי, עם אנשים שטחיים, ריקנים, ומעל הכל -
טיפשים. טיפשים בגלל שאתם לא יכולים לאהוב משהו שונה, לא
יכולים לשמוע את האמת הכואבת ולהבין מישהו מהצד, אתם כולכם
קבוצה אחת גדולה וקשה, כל כך קשה!
והכי כואב לי זה המבטים, המבטים הרעים והמשפילים שלכם, המבטים
הקרים שרומזים לי ללכת, שזה לא המקום שלי...
אבל אני, אני יותר חזקה, ואני יותר חכמה , ואני יותר יפה.
אז אני לא הולכת, אני לא ייתן לכם לראות איך הצלחתם, איך אתם
פוגעים בי חזק חזק, המכתב פרידה הזה הוא לא ממכם אלא הוא מהפחד
שלי, ממכם!