" נו באמת, אני נראית בת 16?? אני לא נראית בת 16". היא אמרה .

לא ממש היה לי מה להגיד באותו רגע. עוד שקלתי את דעתי. החלטתי
לא להגיד כלום. זה לא שהיא תשים לב או משהו פשוט נתתי לפנים
שלי לבחור איזה סוג של הבעה שם רוצים. עשיתי משהו עם העניים
וקצת הזזתי את האף. מן עיקום פרצופי. לא רע ולא טוב.
היא באמת לא שמה לב. חח.. כזו יהירה. לא זכרתי אותה ככה.
מעניין..
"לא, אני לא נראית בת 16. אין שום סיבה שלא יעסיקו אותי" היא
אמרה שוב ותקעה את הסיגריה בפיה.באותו רגע נזכרתי ברצון העז
שהיה לי  לעשן לפני כמה ימים. לא מתוך שום סיבה. זה פשוט בא
לי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ממש. זו לא הייתה פעם ראשונה.
אבל זה היה הכי ארוך מתמיד. והיו לי הזדמנויות לעשות את זה אבל
תמיד דחיתי את זה. זה היה סוג של שכנוע עצמי כזה . כי אולי לא
רציתי לעשות א זה באמת.. ואולי זו פשוט הייתה דוגמא נפלא ואיך
אני לא מסוגלת להתמודד עם דברים שאני עושה. או יותר נכון, עם
ההחלטה או הרעיון שבאים כל כך בקלות לעשות משהו. ה"אני" שלי לא
מספיק חזק כדי להתמודד עם ההיגיון שלי. כנראה בגלל זה אני כן
אתגייס לצה"ל.. לא אהיה צמחונית
ואמשיך לקנות בקניון. כנראה הילדים שלי , אם יהיו, יגדלו לתוך
תרבות וחברת הצריכה בלי שאני אאפשר להם תרבות אלטרנטיבית
מספקת. ואני אשלים עם זה בלית ברירה ועל כורח רצוני אדחוף את
הרגשת
הכלום והאכזבה רחוק בפנים. כמו שאני עושה בד"כ, רק שהפעם זה
כנראה חשוב מדי. ככה יוצא.. כשכל החלטה שעולה לי בראש נדחפת
לתאים אפלים ורחוקים, משהו כמו להשלח לסיביר. יוצא שאני לא
עושה כלום עם החיים שלי אם אין לי את ההכוון לזה. וזה חבל.. כי
החיים שלי הם כלום. אין בהם שמץ של עניין. אין שום כייף בלתמצת
ימים מחיי.  אין
בכלל עניין בלכתוב על עצמי ככה. מה אני חושבת שני עושה בדיוק.
אולי זו סתם גחמה אמנותית רגעית?
אולי.
מה זה בכלל גחמה?