בשעות כמו שעות שאת עוברת עכשיו, שעות של בלבול ותהיה, המכתב
הזה ישים אותי שם לידך, יחבק אותך ויקשיב לך. אני לא יודעת
איפה כבר הייתם ואיפה עוד לא, אבל אני מניחה שהכל קשה באותה
מידה. למרות הפחד, הזוועות והסבל שרואים מול העיניים, מרגישים
גאווה, כי התחשלנו ועברנו את זה, והיום הגענו אלייך, אליי ואל
כל הסובבים אותנו. בטח כבר עכשיו את מרגישה לגמרי אחרת מכל מה
שהרגשת לפני המסע, את מרגישה כאילו עכשיו את באמת יודעת את
המשמעות של להיות ילדה יהודיה עם ארץ, בית, אוכל ובגדים חמים,
ואת אסירת תודה. הדברים הקטנים פתאום נראים לך כל כך חשובים
ואפילו שזה זמן עצוב, את שמחה בחלקך. וככה גם צריך להיות, כי
אם היית מרגישה אחרת זה היה מוזר.
בין אם הנורא מכל עוד לפנייך או כבר מאחורייך, תדעי שבכל צעד
שאת לוקחת את מביאה גאווה לדורות שהיו ולדורות שיבואו, וחולקת
כבוד לאלה שהלכו. חלק הלכו בשביל שלהורים שלנו ולנו יהיה את מה
שיש לנו היום, חלק הלכו כי פחדו, חלק הלכו כי לא הייתה ברירה
אחרת. חלק אפילו נאבקו עד שהפילו אותם בכוח. את בוודאי תוהה
לאיזה חלק את היית משתייכת, אם היית במקומם. אני אישית לא
יכולה לתאר לעצמי מצב כזה, וגם את לא יכולת, אבל עכשיו אני
חושבת שאת בערך יכולה לדמיין את זה. אחרי הכל היית איפה שהם
היו, ראית איך הם ישנו ואת הדרכים הנוראיות בהן שמו קץ לחייהם.
לא משנה לאיזה חלק את משתייכת, את עדיין שליחת רצון טוב שלנו
שם בארץ הרחוקה והקרה הזאת, ואת עדיין חלק מהשלם שהוא אנחנו.
הקור הלבן מקפיא אותך כמו שהם קפאו שם במקומות האלה, ואת סוגרת
מן מעגל קטן משל עצמך ונהיית שלמה. רוב הסיכויים שאין עוד
הרגשה בעולם שמשתווה לזאת, אז תנצרי אותה בלב ותזכרי שאנחנו
הרווחנו כל טיפה ממה שיש לנו, והזענו בשביל זה, ואנחנו באמת
חזקים. חזקים בשבילנו, חזקים בשבילם.
עכשיו, אחרי שילכו לעולמם אחרוני הניצולים, ייפול בחלקך התפקיד
לספר לילדינו, ולגרום להם להבין את מה שאת מבינה עכשיו.
זה גם בסדר אם את מרגישה שנאה שלא תתואר במילים לאותם אנשים
שעשו לעם שלנו את זה, זו זכותך ואפילו חובתך כחלק מכולנו.
אפילו ברגעים שתרגישי שאת רוצה ליפול על האדמה, לנשק אותה
ולבכות, את תביני, תרגישי, תשכחי ותזכרי בעת ובעונה אחת,
ותלמדי.
תלמדי ששנאה הובילה רק להרס לכל אורך ההיסטוריה, במיוחד השנאה
אלינו.
גם אם התבגרת בימים האלה יותר מהר משאי פעם התבגרת, את תאלצי
לחזור לשגרה ולהכניס את כל הרגשות האלו לדלת סגורה. אולי זה
נראה קשה, אבל את תצליחי, כמו שכולם מצליחים.
מעכשיו, מרגע זה ועד סוף חייך את תדעי את הערך הגדול שהחיים
שלך פתאום צברו, ותפעלי לפי זה.
ומי שאין לו את הידיעה הזאת, מבחינתי לא חי מעולם.
תחזרי אלינו שמחה וחזקה, ואל תשכחי שאני שם לצידך.
איתך, ממך, אלייך, בשבילך, בגללך ולמענך, אנה.
נכתב לחברה שלי הילה, למסע לפולין.
1.11.04 |