הוא רץ בסמטאות, לא נעצר לרגע, הנשק בשקע הכתף, המחסנית בפנים,
הנשק דרוך ומוכן והאצבע רק מחכה לפקודה שתתן לה את הרשות לקחת
חיים.
הוא לא ראה אותו בהתחלה, הוא נראה לו רק כמו נקודה קטנה מרחוק,
אבל הוא היה חייב להיות בטוח, הוא הצמיד את העין לכוונת, מוודא
שהוא מאופס, הנקודה השחורה הייתה קרובה עכשיו, דרך הכוונת הוא
ראה אותו נעצר לרגע, מבולבל, אבל זה לא הפריע לו, הוא לחץ,
שלושה כדורים נפלטו והדמות צנחה לרצפה.
הוא המשיך הלאה, לא מביט למטה לשנייה בעודו עובר את הגופה, הוא
היה מחבל, זה בטוח, חשב לעצמו בעודו נצמד לקיר של אחד הבתים.
מאחוריו הוא ראה את השאר, מנסים לעמוד בקצב שלו, הוא שמע צרור
יריות, ומשהו נופל, הם עשו את העבודה שלהם כמו שצריך, הוא ידע,
אחרי הכל, הם התאמנו ביחד.
הוא נעצר לשנייה, לוחש לאחרים לחפות עליו, הוא נכנס פנימה. היו
שם רק שלושה, מפוזרים בכיכר,הוא ירה צרור לעבר אחד מהם בעודו
מוציא את הנצרה של הרימון, הוא פספס, זה לא קרה לו בעבר.
הוא שיחרר את הרימון ורץ אחורה, למצוא מסתור, כדורים שורקים
מילימטרים ממנו. הפיצוץ הפתיע את השאר, אבל הם נשארו במקום, לא
זזים, ושניה אחר כך, כולם מסתערים קדימה.
נשאר רק אחד מהם, זו כבר לא הייתה בעיה, והנה הוא כבר מכוון,
ולפתע שרוי על הרצפה, מת.
"אוווף! לאג מטומטם!!", מלמל הילד הקטן וקם מהמחשב בזעף.