בימי המוקדמים, הימים היו ארוכים עד מאוד, ותגליות חדשות נגלו
לפני מידי יום ביומו, או לפחות כך נדמה לי, כשהשנים מתכווצות
בזכרוני לתמונות של ימים ושעות אחדות, באלבום מטושטש וחסר סדר
כרונולוגי ברור, בו החיוכים מרובים ושעות העצב נדחקות לפינות
מאובקות.
באותם ימים מעולם לא עלו בדעתי שאלות על משמעות חיי, על משמעות
הקיום בכלל. הסתפקתי באותה נסיעה ברכבת, העוצרת בתחנות הידועות
מראש, בהתבוננות בנופים ובדמויות העולות ויורדות, מתיישבות
לצידי או במושבים אחרים, בדמויות המהלכות ברציף כשהיא מאיטה.
לעיתים אף הרחקתי לכת להתבונן באנשים שכלל אינם עולים על הרכבת
- העובדים בשדות, או רוכבים על גבי חיה או מכונית זו או אחרת.
זו היתה חווית-החיים בשבילי.
לאחרונה, נדמה כי כל זה אינו מספיק עוד. אין זו תחושה של סבל
עמוק, אך אין גם אופוריה משכרת. כביכול אני מרוצה למדי, יודעת
להנות מרגעי האושר הקטנים, ולא להתמוטט מרגעי הפחד והבדידות
החולפים. אך בשמיים הכחולים של שביעות הרצון, בין קרעי עננים
חולפים של עצב, מופיע משהו אחר. זה אינו מחסור בצבע, או תאורה
חלשה, אלא משהו דומה יותר לטשטוש.
טשטוש המקהה את הכל, המסיט את מבטי מהנוף הנשקף מחלון הרכבת,
ומסיט אותו אל פני המשתקפים במבט תוהה. "האם יש משמעות לכל
זה"? מבטי השואל נענה בשתיקה מביכה, מהסוג שזוג אנשים בפגישה
ראשונה עלול לחוש מידי פעם. אותה תחושת חוסר אונים, תחושה של
רצון למלא חלל במילים, בתשובות שמסרבות להופיע...
אני שוכבת על בטני במיטה המבולגנת, ראשי נשען על זרועותי. אני
חשה בקצב נשימותי, בגבי העולה ויורד עם כל שאיפה ונשיפה.
חמימות נעימה שוררת בחדר, התאורה עמומה. האם כל תכליתינו היא
פשוט לקיים את הגוף? לשאוף ולנשוף, הדם זורם, אנחנו אוכלים
ויושנים, הולכים ומשתינים, זוכרים להתקלח ולצחצח שיניים כל
יום. האם כל חיינו אינם אלא זרם של מאורעות, שאין להם כל
חשיבות מלבד לעובדה שהן נשמרים בזכרוני גם אחרי שהם מתקיימים?
האם לכל הדמויות שפגשתי בחיי יש קיום עצמאי או שהן נועדו כדי
לתת להכרתי איזו שהיא משענת אחיזה, כדי שתוכל לחוש שגם לה יש
קיום, אמיתי, מוחשי?
יש האומרים כי חיינו אינם דבר מלבד שיעור ומבחן. אני רוצה בכל
מאודי להאמין- או יותר נכון - לדעת, שיש משהו בתוכי שלומד
ואינו נחרב במותי. שגם אם איני זוכרת מי הייתי בחיי הקודמים,
למרות שלא אזכור את מי ואת מה אהבתי וממה סלדתי או פחדתי,
שהלקחים יילמדו, שלשיעור תהיה משמעות. איני רוצה להיות שבויה
בגורל מעגלי. איני רוצה להיות כאותו עכבר מעבדה התר במבוך אחר
פיסת המזון הבאה, אך אינו נותן דעתו על הקיום שמחוץ לאותם
קירות לבנים. לו יכולתי להיות חופשיה מכבלים, להיות מסוגלת
להתבונן בכל, מחוץ לקיומי הקטן. שבריר תודעתי יתמזג בייקום. לא
יחסר לי דבר. לא ארצה עוד דבר. להיות כאור הלבן, המכיל את כל
צבעי הקשת, אך אינו כבול לרצון להיות אף אחד מהם.
המיטה רכה, האויר חמים. אני מתכסה בשמיכת הצמר. חשוך ונעים.
אף אחד אינו יכול לראות אותי. |
