אוספת עצמך מרצפה רצוצה,
רק אתמול היא היתה עוד בטון
ועוצמה,
אל חוץ, שלמותך
נוגעת ללב,
יופייך שהוא קר כפלדה.
מבט אצילי
ועיניים חודרות,
שבו הן תחושות
עוד מימי קדמונים,
הלב שפועם
אל תחתי דום וקרח,
כמוהו כאש,
כך סברו בני תמותה.
נפלת פעמים שאין ספור להם,
כן,
חזו בך אלפי רבבות אנשים,
אך פעם
ועת
תקומתך מחדש,
יציבה למראה,
עמידה לכל שד.
עורך הלבן כחרסינה דקה,
לא גרד או מום
יפגמו בוהקו.
עינייך שלוות כזכוכית מבריקה,
הן לא יועמו
באדי בכי רע.
אך מי שיבחין וייטיב להביט,
מבעד שפתי מהדק וחוזקה,
מבעד פנים יציבים ללא ניע,
מבעד ידיים קפוצות מתונות,
אוחזות הן בגוף של שלמות ושלווה,
יחזה הוא באות של קלון ואמת-
בך
רק
רסיסים.