|
אני מספרת סיפור לניירות,
מדברת אל הדפים
והלב הולם בקצב.
זה אולי מסוכן
למסור את חיי לדפי נייר
כי מתי שהוא יקרא את זה
הוא ינתחני בתבונה
ובעין חדה.
גם הכיר את שפתיי
היכרות כמעט רגשית.
איזה טירוף!
זה כאילו ששרפתי במו ידיי
את השורות שלי,
כאילו שהרסתי אותן
בדיוק כשתפשתי
את גודל חשיבותן בשבילי...
הוא הביט במילים בריכוז,
כמו שהיה מביט על פניי,
ובעיניו עמדו דמעות;
הוא בכה...
עיניים יפות עם דמעות יפות!
סוף סוף האושר קיים,
ידעתי שהוא קיים!
האושר ששמרתי לו מקום גדול בנפשי -
הוא אהב את הספר
ואמר לי: "אני מאוהב באשה
שכתבה את הדפים האלה".
01/06/03 |
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.