בהיותי ישנה, חלמתי עליו. מאחוריו היתה הילה כזו, שהדגישה את
הטוהר שלו.
"כל כך התגעגעתי אליך", אמרתי. והוא, אינו עונה, אינו מגיב,
אפילו לא מצמוץ קל.
"איפה היית? כבר חמישה חודשים שלא שמעתי ממך כלום".

ושוב, אותו ההליך. הוא אינו עונה ואני בעיניים מבריקות משמחה
שמהולה בגעגוע, מסתכלת עליו, בוחנת את מבטיו, מנסה להקשיב
לנשימותיו, אך שום דבר. הוא אינו מניד עפעף ואני לא מצליחה
להקשיב. התקרבתי לחבקו. כל כך רציתי בקרבתו, וברגע שהנחתי את
ראשי על כתפו, התעוררתי במפתיע.

"זה רק חלום?!" אמרתי לעצמי.
"הוא לא קם מן המתים?"
ולא, הוא לא, הוא עדיין שם בלעדיי ואני פה לבדי.

תחזור, אהובי! תחזור.