היה זה בוקר סתווי, העלים הצהובים נפלו מענפי העצים הגבוהים.
הוא התיישב תחת אחד מאותם עצים, אפילו לא מזיז את העלים שנשרו
ממקום ישיבתו. עבר זמן רב מאז התיישב לאחרונה, וזמן רב עוד
יותר מאז התיישב מתחת לצל, או חצי צל במקרה הזה, שכן העצים כבר
היו חצי רייקים מעלים. הוא פלט קריאת אנחה. הוא קילל את המדבר
בשקט, בלב. אחר כך אמר חצי לעצמו חצי למדבר שהוא ניצח, דבר לא
יעצור בעדו. לא היה איש בעולם שהיה יכול להתמודד עם מי שעבר את
המדבר. הוא ידע לבטח שאף אדם לא יוכל להתמודד איתו בעולם הזה.
אבל איזה עולם?
היה זה בוקר סתווי, אך במדבר מעולם לה היה סתיו. או אביב, או
חורף.  גם אי אפשר לכנות את מזג האוויר שם כ"קיץ", כי אפילו
בקיץ לא כל כך חם. המדבר היה צמוד ליער, אבל רחוק, רחוק מאוד.
האמת היא, שהדרך אל המדבר היתה קצרה להפליא, זאת ידע לספר כל
איש ואישה. גם הם עדיין היו בו, וגם אם כבר יצאו . אם היית
שואל אותו מה המרחק בין המדבר חזרה ליער בוודאי היה עונה לך
אותו איש "יותר ארוך ממה שאתה חושב", או לחלופין "כשתרצה באמת
אז תדע". הרבה אנשים הלכו למדבר, ואבדו עיקבותיהם. אך אל
תתבלבלו- הם לא מתו. הם עדיין שם, הולכים סחור סחור במעגלים,
חוזרים על עקבותיהם, שכבר נאבדו.
עד שהוא קם, כבר לבלבו הפרחים והגיע האביב. הוא לא חשב על זה
שלא היה בכלל חורף, הוא חיי יותר מדי זמן במדבר בשביל לדעת
מהו. אחרי שקם, חזר למדבר. אחרי הכל, מה עוד יש ביער ההוא חוץ
מללכת למדבר?