" לא! לא! אל תעשי את זה! אני אטפל בשיניים שלך! אני אעשה אותן
יפות, ואני נשבע שזה לא יכאב! לא!!!!!!!!"
התעוררתי שטופת זיעה, כמו בהרבה לילות בזמן האחרון, ירדתי כדי
לשתות חלב וצחצחתי שיניים. שוב פעם הופיעו הכתמים האדומים
המטרידים האלה על הידיים, אני חייב ללכת לרופא בעניין הזה!
חזרתי למיטה והתחלתי לחשוב. תקתוק השעון הזכיר לי רעש גלגלי
שיניים ושיגע אותי, מנע ממני לישון ועורר בי אסוציאציות
מפחידות; בדמיוני ראיתי את רופא השיניים שלי מחייך, רגוע,
מתקרב אליי עם גלגל שיניים ענקי שמרעיש. "תירגע" הוא אומר לי,
" תירגע, זה לא יכאב בכלל, מבטיח."
כשהתעוררתי בבוקר ופתחתי עיתון, שוב חשכו עיניי: "רוצח רופאי
השיניים" הכה פעם נוספת, ועוד פעם היה זה רופא השיניים שלי!
קמטי דאגה הופיעו על פני, הרצח שתואר היה אכזרי במיוחד: הרוצח
קדח בפה של הרופא במכשור הרפואי שלו, והשכנים סיפרו שכל העת
נשמעו צרחות מזוויעות: "אל תדאג! זה לא יכאב בכלל! זה לא יכאב
בכלל! לא יכאב בכלל."
דווקא אהבתי את רופא השיניים הזה, למרות שהייתי אצלו בטיפול רק
כמה שבועות, הוא לא שיקר לי במיוחד. מאז שאני זוכרת את עצמי
רופאי שיניים שיקרו לי, אולי בגלל שכל חיי אני נמצאת בסביבת
שיניים: אבי ואמי, עליהם השלום, היו שניהם רופאי שיניים, והם
הבטיחו לי שאם אצחצח שיניים לאחר כל ארוחה לא אצטרך ללכת לרופא
שיניים, הם הבטיחו!
אני זוכרת שבור ילדה הצעצועים שלי היו כתרים ופרוטזות. כל כך
אהבתי לקדוח לבובות שלי בשיניים ולעודד אותן: נכון שזה לא
כואב? הייתי שואלת בחביבות, והן לא היו עונות, רק מתבוננות בי
בעיניים עצובות, מלאות פלצות, ואני כל כך אהבתי את המשחק הזה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי אצל רופא השיניים, הוא חייך
אלי בחביבות, והבטיח: "זה לא יכאב, באמת!" הוא המשיך לחייך
חיוך רחב, מלא שיניים לבנות מבהיקות שסינוורו אותי, והתחיל
לקדוח לי בשן. והוא לא הפסיק לחייך, הוא לא הפסיק לחייך, לא
הפסיק לחייך.
רק בזמן האחרון התחילו הסיוטים, ואיתם הכתמים האדומים המוזרים,
והעלמותם ההדרגתית של כל רופאי השיניים שהקיפו את חיי. תחילה
היו אלה הוריי היקרים, שנרצחו ביחד בקליניקה המשותפת שלהם, הם
היו הקורבנות הראשונים של הרוצח הסדרתי המתועב, ולאחר מכן
בהדרגה כל רופאי השיניים שלי, הרגשתי אבודה, הרי כל חיי הייתי
מוקפת ברופאי שיניים, מי יגיד לי עכשיו שזה לא יכאב?!
וגם הכתמים האדומים האלה כל כך מדאיגים אותי, הם מדיפים ריח
מוכר, שבאיזושהי צורה מוזרה גורם לי הנאה... בעודי שקועה
בהרהוריי נשמעה דפיקה בדלת.
"משטרה, לפתוח!" נשמע קול רועם. בבת אחת נשטפתי זיעה. בצעדים
אוטומטיים ניגשתי אל השידה, הוצאתי את המכשור שלי והסתרתי אותו
מאחורי הגב. פתחתי לשוטר את הדלת בחביבות. "כן, מה תרצה?"
השוטר חייך, אבל החל להסתכל על תוך הבית בחשדנות. "רציתי לשאול
כמה שאלות על הרצח אתמול, של רופא השיניים." "כן, כן, היכנס
בבקשה." אמרתי.
הושבתי אותו על הכיסא בסלון, הוא אמר בחשדנות הולכת וגוברת:
"איזה סלון מוזר יש לך, נראה כמו ספות של רופאי שיניים, לא?!"
"כן!" חייכתי ופערתי שיניים, אני אוהבת להפחיד ככה אנשים, זה
אחד מהתחביבים החביבים עלי, וזה עבד, הוא נרתע לרגע, מבטו מביע
גועל. "איזה שיניים יפות יש לך." אמרתי בלחש, המשכתי לחייך
חיוך גדול ולהתקרב אליו. הוא נרתע לאחור; ממבטו ניבטה האימה,
גל של תענוג שטף את גופי. הוריתי לו לפתוח את הפה, היו לו
שיניים כל כך יפות. "אל תדאג, זה לא יכאב בכלל." אמרתי והתחלתי
לקדוח לו בפה. מבטו היה מוכר, מוכר מאוד, מבט מפוחד ומלא פלצות
שעינג אותי כל כך. "אל תדאג, זה לא יכאב בכלל" צחקתי בהיסטריה,
"זה לא יכאב בכלל!!! לא יכאב בכלל."