גילה הביטה במראת היד השבורה שבחיקה בעיניים כבויות. ערימת
המיטלטלים הקטנה שישבה עליה חסמה רק באופן חלקי את המדרכה. עוד
זמן מה יבואו המעבירים לקחת את כל החפצים שצברה בימי חייה. היא
הרגישה חסרת כוח לחלוטין, כאילו המאבק בחודשיים האחרונים ייבש
כל לחלוחית מקרבה והותיר אותה קליפה ריקה של אישה. היא ישבה לא
מודעת לסובב אותה, כמעט בחוסר הכרה. ילד בלונדיני קטן לגילו
עצר את האופניים עם גלגלי העזר שרכב עליהם:

- "זה שלך, גברת, הדברים האלו? למה את יושבת כאן?"

היא אף לא שמעה, המשיכה לבהות במראת היד השבורה, לא מבינה למה
הוא נישל אותה מהכול חוץ מאשר חשבון הבנק הענק שצבר. היא
נאנחה, הרימה את עיניה לשמיים מכוסי העננים. מזג האוויר תואם
הפעם את הרגשתה הפנימית, ווילון שהוסט במהירות בחלון הקומה
השנייה משך את תשומת ליבה ונחשול של עצב שטף אותה, לא רצתה
שהילדים המציצים מהחלון יראו אותה במצבה. אבל לא התחשק לה
לעשות דבר, לשנות את המראה או האפקט. קהות החושים שהייתה שרויה
בה ריפתה את שריריה והתישה את מוחה.

זה נראה היה כנצח עד שהגיע משאית המעבירים ונעצרה לידה. הנהג
ירד לאיטו מהקבינה מפטפט עם עוזרו הסבל, והחלו להעמיס את מעט
החפצים על המשאית. משביקש ממנה לקום, הסתכלה עליו כאילו הרגע
הוא נחת מהירח, ורק משחזר על דבריו התעשתה וקמה. עצם התנועה
כאילו טען אותה מחדש, היא העבירה מבט מהיר סביבה.

- לאן אנחנו נוסעים? שאל הנהג

לא ידעה מה להגיד לו, חשבה מעט ופתאום כאילו עלה המסך.

- יש לכם מקום אחסון?

- כן, יש לנו מחסנים לאחסון לזמן קצר או ארוך.

במהירות הם סגרו את הפרטים. היא שכרה מחסן לשלושה חודשים, נתנה
את מספר כרטיס האשראי והלכה במהירות במורד הרחוב בעוד המשאית
חלפה על פניה. היא ידעה מה תעשה, היא פשוט תיעלם ותמחה את טעם
החודשים האחרונים מחייה, תשכיח אותם בניסיונות חדשים, מקומות
אחרים וטעמים חדשים.