בשני באוקטובר אלפיים ושתיים, יומיים לפני הסתיו, קובי צ'רנוב
ראה לראשונה את האהבה הגדולה של חייו.
היא הגיחה מכיוון נחמני בנעלי זמש כחולות, נעצרה לפתע באמצע
המדרכה, שלפה נוקיה אדום מצפצף מהתיק שלה וענתה:
הי מיכאלוש, מה המצף?
וקובי הביט בה, וקפא. לא שהיה קר, סך הכל תחילת אוקטובר, אבל
הוא הרגיש צמרמורות בכל הגוף, אפילו בצלעות, אפילו בשערות
הקטנות של האוזניים, והבין: כאן, עכשיו, מולו, עומדת האהבה
האמיתית של חייו. שזה אומר שלא צריך לחפש יותר, כי אפילו
שאין לו מושג מה היא עושה בחיים ומה ההשקפות שלה, ואם היא
כן בנויה או לא בנויה לרעיון של זוגיות נצחית איתו, ואיך
קוראים לה בכלל - בחיים הוא לא יאהב מישהי אחרת יותר ממה שהוא
כבר אוהב אותה עכשיו.
גם אם כל שאר העולם היה מת באותו רגע, לא משנה למה, לקובי
צ'רנוב לא היה אכפת, בתנאי שהוא והיא ימשיכו לחיות. זה יכול
היה אפילו לפשט את המצב - אם כל העולם ימות, הוא חשב, אבל מיד
הפסיק. הוא לא אהב לחשוב לא חיובי, בגלל זה הוא גר בפתח תקווה
ועבד בחנות קטנה של טמבור ליד בלפור, שזה אולי לא מהנדס גנטי,
אבל סך הכל עיסוק חיובי ופרנסה בטוחה: אחרי הכל, כמו שאמא שלו
תמיד אומרת: מיתון או לא מיתון - אנשים תמיד יצטרכו שפכטלים.
אהבת חייו של קובי צ'רנוב אפילו לא הסתכלה לכיוון שלו, אבל זו
לא היתה אשמתו. היא חצתה את הכביש וצעדה לעבר אלנבי, מנפנפת את
השיער החולמני שלה לצדדים, ושורקת משהו שנשמע מרחוק כמו
רדיוהד, אבל מקרוב יכול היה להיות כל דבר אחר. קובי הלך אחריה,
בהתחלה בצעדים מהוססים, אחר כך בצעדים מקווים, אחר כך בצעדים
נואשים - אבל אז היא נבלעה בחדר המדרגות של אחד העם ארבע פינת
יבנה תשע עשרה - והוא נעצר, ולא ידע מה לעשות.
היו לו שש קומות, לבניין הזה, שזה אומר עשרים וארבע דירות פלוס
מינוס, והיה לו גם אינטרקום, מה שקצת סיבך לקובי את המצב. כי
אם לא היה שם אינטרקום, הוא יכול היה להיכנס לבניין, לעבור
מדלת לדלת ולהגיד שהוא מוכר משהו: אנציקלופדיות, ביטוח, יחידת
נופש בטבריה, כל דבר - העיקר לראות אותה. אבל במחשבה שניה, היא
לא נראית מישהי שתתאהב במוכר אנציקלופדיות או יחידות נופש, בטח
לא ממבט ראשון - שזה המבט היחיד שהוא היה משיג ממנה היום, אם
לא היה שם אינטרקום. וקובי צ'רנוב ידע טוב מאד שרושם ראשוני
קובע בהתאהבויות הרבה יותר מפנימיות
או משלח יד. כי כמו שאבא שלו אמר לו פעם, שנתיים לפני השבץ:
אף פעם אין לך הזדמנות שניה לעשות רושם ראשון טוב.
לאחר רבע שעה של התלבטויות, קובי החליט להקיף את הבניין
בזהירות, ולנסות להביט קצת בחלונות. זה לא שהוא מציץ, הרי אף
אחת לא תסתובב שם עירומה, בטח לא ליד חלון פתוח, בטח לא באמצע
היום. אולי הוא יוכל לראות אותה לאיזה חצי שניה, ולדעת לפחות
באיזו דירה היא גרה - אבל גם זה לא עבד. החלון הפתוח היחיד
בבניין היה בקומה ראשונה, ועמד שם בולגרי זקן עם חתול אנגורה
עייף. יכול להיות שזה סבא שלה, יכול להיות שלא. היא לא נראתה
לו בולגרית, ולך תדע אם יש לה בכלל סבא. חתול אנגורה דווקא
התאים לה, אבל לך תשאל חתול איפה האהבה הגדולה של החיים שלך,
תוך רבע שעה אתה באברבאנל.
כעבור שעה וחצי הוא החליט לחזור לפתח תקווה, אבל להישאר
אופטימי: אם היא לא יצאה מהבניין בכל הזמן הזה, יש סיכוי טוב
שהיא גרה כאן. ואם היא גרה בבניין הזה - מתישהו היא תצא ממנו,
ומתישהו היא תחזור אליו. כל מה שצריך עכשיו זה קצת סבלנות,
וסבלנות היתה לקובי תמיד, אפילו לפני טמבור. היתה לו סבלנות
בחוג טיסנאות, באורט טכניקום, היתה לו סבלנות בקורס מפ"טים
בצריפין - וכל הסבלנויות האלו הצטברו עכשיו לסבלנות אחת גדולה,
סבלנות אולטימטיבית, מגא סבלנות - כי בלי סבלנות אין תקווה,
ובלי תקווה הוא לא ימצא אהבה, בטח לא את האהבה הגדולה של
חייו.
בלילה הוא חלם עליה. לבדה, בתוך יער אפלולי, כלואה בתוך עץ
מכושף ובולגרי, צועקת בקול אפרסקי: תציל אותי, קובי,
תציל אותי.
למחרת התעורר ברבע לשש, התגלח פעמיים, גירגר עם מי פה מהמשולש
הירוק, ארז שרפרף מתקפל, תרמוס ועיתון, ונסע לתל אביב.
בעשרה לשבע כבר המתין מול הבית שלה, נקי ומייחל.
עד שבע וחצי יצאו מהבניין שבעה אנשים, והיא לא היתה ביניהם. זה
לא שבר אותו בכלל, להיפך, הוא התאמן בינתיים על משפט פתיחה
מקורי שידהים אותה לגמרי, יפיל אותה לקרשים, משפט מקורי אבל
עדיין נורמטיבי, לא משפט מגעיל של פושטק ולא משפט מגומגם של
הומלס - אבל לא יצא לו כלום.
את שמונה השעות הבאות העביר על השרפרף. קצת קפה מהתרמוס,
טורטית מהקיוסק בנחמני ומעריב, אבל לא מדור הספורט. הדבר
האחרון שהיא צריכה זה מישהו שקורא על צפרירים חולון באמצע
המדרכה והצהריים. אחת לשעה לעס קצת מסטיק, כדי להריח טוב מהפה
על בסיס קבוע. אחרי הכל, אם היא תבוא מולו בהפתעה, מאיפה יהיה
לו זמן לשלוף תרסיס פה.
בארבע וחצי התחילו אנשים לחזור לבניין. חלק מהם הוא ראה כבר
בבוקר, חלק לא, וגם עכשיו היא לא היתה ביניהם. זה בסדר,
זה כלום, אולי היא לקחה יום חופש וישנה כל היום, אולי אין לה
עבודה בכלל ואולי היא פשוט בחורה קונכייתית ומופנמת שלא
יוצאת הרבה, שום דבר לא סגור.
בשבע וחצי חזר לפתח תקווה. לקח קו שבעים לז'בוטינסקי ומשם
מונית שרות לעין גנים, ונכנס ישר למיטה. בלילה חלם שהוא גזר
גדול ומישהו שורף אותו, לא ברור למה, אבל הוא לא שבר על זה
את הראש.
למחרת הגיע לאחד העם כבר בשש בבוקר. אולי היא מתחילה לעבוד ממש
מוקדם: סלקטורית בנתב"ג, אחות רחמניה, מורה בשעת אפס - אבל היא
לא יצאה מהבניין. זה לא אומר כלום, הוא חשב, זה לא מחייב. אולי
נתפס לה הגב, אולי יש לה דלקת, שפעת, ברונכיט, אולי היא על
אנטיביוטי. כל מיני מחלות יש היום, שתהיה בריאה.
שני שכנים ניגשו אליו לקראת תשע, ושאלו אותו אם הכל בסדר. כן,
הכל בסדר, הוא שיקר, והם לא השתכנעו. למחרת הם חזרו, והביאו
הפעם גם שוטר רזה. השוטר לקח מקובי תעודת זהות, רשם משהו בפנקס
קטן ושאל כמה שאלות. יש לך עבודה? טמבור, אבל התפטרתי שלשום.
מה אתה עושה באמצע הרחוב? מסתכל. מסתכל על מה?
על העננים. למה פה, אין עננים בפתח תקוה? יש, אבל כאן הם יותר
יפים, וחוץ מזה אדון שוטר, אם למישהו מתחשק באמצע היום להסתכל
על עננים, איפה כתוב שאסור לו? אז זהו בחורצ'יק, שאם השכנים
מתלוננים עליו - אז אסור לו.
קובי לא התייאש. כעבור שעה כבר חתם על זיכרון דברים עם הבעלים
של הגלנטריה באחד העם שלוש, מול הבית שלה, שילם לו מקדמה של
תשע מאות דולר - ושכר את החנות לחצי שנה. הוא תלה שלט זמני על
דף לבן: "קפה צ'רנוב", ולמחרת הציב על המדרכה שולחן פלסטיק,
שמשיה משומשת וכסא, והמשיך לחכות לה.
והיא לא יצאה, ובינתיים התחיל חורף. השמשיה תיפקדה בעיקר על
תקן מטריה, והקפה היחיד בקפה צ'רנוב היה בתוך התרמוס שלו.
פקחים רשמו לו קנס פעמיים בשבוע והוא המשיך להתעקש שהוא לא
חייב למכור קפה לאף אחד אם לא בא לו, אפילו אם הוא בית קפה.
הבולגרי עם האנגורה היה מבקר לפעמים, בלי החתול, ואומר לקובי
שכדאי לו לחתום אבטלה במקום לשרוף ככה את כל החסכונות.
אבל אני לא מובטל, קובי ענה לו, אני עובד. זה פול טיים ג'וב,
לאהוב.
הוא ישב בגשם מול הבית שלה, עוד שבוע ועוד שבוע. מחכה שתצא
אליו כבר, מקרצף את הנפש שלו לקראת האושר הבלתי נתפס שהיא תביא
איתה, מצחצח משקעים של עצב, מגרגר נוזלים של כאב,
יורק טיפות של בדידות.
לפעמים הרגיש שהעצמות שלו נשרפות מרוב אהבה. הרגיש אותה
בריסים, במרפקים, בחניכיים. הרגיש שהיא הדבר היחיד המושלם
ביקום, שאין אפילו מילימטר אחד בגוף ובנשמה שלה שהוא לא טהור,
ותמים, ופיוטי. אפילו הלבלב שלה, הכבד שלה, אפילו כיס המרה.
אין לה מחשבה רעה אחת בראש, אין תנועה אחת שלה שהיא לא מצודדת
ואלוהית ועדינה כמו משי. היא הדבר היחיד בעולם ששווה לחיות
למענו, היא הדבר היחיד בעולם ששווה למות למענו.
הוא ניסה לנחש איך קוראים לה, וסגר עם עצמו שדפנה. הוא עוד לא
הכיר דפנה שלא היתה מצודדת, ולא הכיר דפנה שלא היתה עדינה,
והיא היתה גם וגם.
ויום אחד הגיע האביב. קובי קיפל את השמשיה וישב על הכסא שלו,
בשמש - ולפתע הוא ראה אותה.
היא יצאה מהבניין ברבע לתשע, עם תיק עור חום ומשקפי שמש, והחלה
לצעוד לעבר נחלת בנימין. קובי עשה אלפי חזרות לקראת הרגע הזה,
אבל בכל זאת הזיע. הוא שלף מטפחת מהכיס, ניגב את המצח, שלף
תרסיס פה והשפריץ פעמיים, ותוך דקה גם צימצם רווחים וגם הפסיק
להתנשם.
סליחה שניה, אמר לה בקול רגוע לגמרי, אני יכול לדבר איתך?
היא הסתובבה. אתה מדבר אלי?
רק אלייך, הוא חייך.
היא הורידה את המשקפיים, ובבת אחת התפוגג לקובי כל החיוך:
זו לא היא.
מצטער, הוא אמר, בילבלתי אותך עם מישהי אחרת. באמת סליחה.
בדרך חזרה לשולחן שלו הוא ראה אותה שוב, הפעם גבוהה יותר,
צועדת לעבר אלנבי עם חצאית שחורה וחולצת בורדו, ועשרים מטר
מאחורי עצמה היא צועדת לעבר יבנה, בג'ינס כתום וז'קט קורדרוי.
קובי עצם עיניים חזק, פקח אותן, ולפתע היא היתה בכל מקום: מחכה
לאוטובוס, קונה פרחים, מתקנת פנצ'ר, רושמת דו"ח לנהג בלי
דיבורית. רחוב שלם מלא דפנות מושלמות לחלוטין, חרוצות, יפות,
נקיות, ממהרות לכל מקום - ולא אליו.
הוא התיישב מבוהל ליד השולחן שלו, והבין: לאט לאט, הוא פשוט
שוכח אותה.
בלילה חלם עליה שוב: פוסעת יחפה בתוך יער אפלולי, שומעת את
קובי צועק אליה מתוך העץ המכושף: תצילי אותי, דפנה,
תצילי אותי.
למחרת בבוקר לא נסע לתל אביב. הוא ישב במטבח עם מחברת שורות
ועיפרון, וחישב כל מיני חישובים. בגדול, הוא עדיין זוכר איך
היא נראית, פלוס מינוס, אבל אם לא יראה אותה היום - הוא ישכח.
אין מה לעשות, אם היא לא באה אליו - הוא חייב לבוא אליה.
באחת עשרה וחצי בלילה הוא הגיע אליה עם עששית נפט ומפתח מאסטר.
הוא פתח את דלת הכניסה לבניין, ובלי לבזבז זמן התחיל לבצע את
התוכנית שלו.
הרעיון המקורי היה לגשת לארון החשמל, להוריד את השלטר המרכזי
של הבניין, וכאשר כל הדיירים יצאו לחדר המדרגות לראות מה קורה
- הוא ידליק את העששית ויחכה לה. זה יכול היה להיות רומנטי,
הוא חשב - אבל אז, בבת אחת, הכל נדפק.
לא ברור בדיוק מה קרה שם, אולי העששית נשברה, אולי הפיוז קיצר
שם משהו - אבל בשנייה שקובי הוריד את השלטר - נשמע פיצוץ, והכל
מסביב החל לבעור.
מעקה העץ בחדר המדרגות נשרף תוך שניות, והוביל את האש בספירלה
מפלצתית לכל הקומות. צרחות האנשים נבלעו בעשן, וקובי חיפש
נואשות איזה מטף כיבוי, ולא מצא. להבות ענק בערו סביבו באקסטזה
חולנית, אבל הוא לא הרגיש כלום - רק עלבון נורא שיכול לייבש
אוקיינוסים - ומיד הסתער למעלה בצרחה נואשת ומתמשכת, קומה אחר
קומה, דלת אחר דלת, מחלץ את כל מי ומה שהוא רק יכול. לפעמים
סחב על עצמו שלושה אנשים בבת אחת, לפעמים רק שניים - ולאחר
עשרה רונדלים, כשלא נותר כבר את מי לחלץ וכאשר הבניין כולו
איים לקרוס, הוא התפנה סופסוף לחפש אותה בין כל השכנים
ההמומים, על המדרכה - והיא לא היתה שם.
הראש שלו עמד להתפוצץ. הוא לא הבין למה מכבי האש לא הגיעו,
ואז שמע לפתע קול מוכר ומתנגן, מתוך הבניין: תציל אותי, קובי,
תציל אותי.
תוך שניות היה שוב בתוך הלהבות, מגשש בעשן, מחרחר ונחנק. בקומה
השניה מצא דלת סגורה, פרץ אותה בבעיטה והתגלגל פנימה. הלהבות
ריצדו בתוך הדירה כמו קליידוסקופ פסיכוטי. הריסים שלו בערו,
הכל נמס סביבו, והוא רץ לחדר השינה. שכבה שם מישהי על מיטה
גדולה, בשלווה מוזרה בין הלהבות, וקובי ניגש אליה, כרע על
ברכיו, נטל אותה בעדינות בשתי ידיים, ורץ איתה למטה.
ארבע שניות לאחר שהגיע למדרכה נשמע רעש עמום מאחוריו,
מין גירגור ענק - והבניין כולו קרס לתוך עצמו, בולע עימו את כל
האש ונעלם לתוך האדמה.
ענן אבק מפלצתי התאבך לעבר השמים בשקט מצמרר, ואפילו להבה אחת
לא נותרה מכל מה שקרה שם. האויר הפך צלול פתאום,
נקי ושקט כמו אפונה טריה.
קובי עמד בשקט מול השכנים המבועתים, מתנשם ומתנשף, ואז הרכין
את ראשו והתבונן במי שאולי היתה האהבה הגדולה של חייו, שוכבת
בשקט בין שתי ידיו, שרופה לגמרי.
שלוש סירנות החלו לפתע לנסר את השקט ביללה איומה: שתי ניידות
ואמבולנס. זה מוזר, מילמל קובי לעצמו, אין פה שום מכבי אש,
והתמוטט.
כעבור שבוע התעורר בתל השומר. הרופאים שאלו אותו שאלות והוא לא
ענה, אמא שלו ישבה לידו שעות ובכתה, ואפילו הבולגרי עם האנגורה
ניסה לדבר איתו - אבל קובי לא הוציא מילה,
רק שכב במיטה ובהה בפלורסנט המזמזם במסדרון.
לא חיברו אותו לשום זונדה, לא היתה לו שום כוויה, לא הזריקו לו
שום דבר - והוא לא הוציא אפילו מילה.
בעיתונים לא היה כתוב כלום על הסיפור. בשום מקום לא כתבו איך
קראו לה, ואם זו היתה היא או לא, ואם מותר לו עכשיו להפסיק
סופסוף לאהוב אותה, ומה הפרוצדורה של דבר כזה בכלל.
הוא שכב במיטה, נובל מיום ליום, מנסה לשכוח לזכור, לשכוח
להרגיש, לשכוח לנשום. לאט לאט, התנועות שלו דעכו למיצמוצים.
לאט לאט, המחשבות שלו התנקזו למחשבה אחת נואשת: איך אחרי
חצי שנה מול הבית שלה, עשר שעות ביום, בסתיו, בחורף, באביב -
עדיין לא היה לו משפט פתיחה נורמטיבי אחד. |