הקיץ מסתיים לו,
האפור כבר שוב בפתח.
והכל חוזר כמו זרעי רמזים,
קטנים קטנים שזורעים לי כאב בעורקים.

שוב שנה חדשה מתחילה,
הפעם אני לבד ובבטן בחילה.

כנראה מהזרעים הקטנים של הרוע.

הלב דופק, פועם,
מטמטם.
והראש עובד, חושב,
מעייף.

בשעת לילה מאוחרת,
או שמא בוקר מוקדמת,
נוסטלגיה מיוחדת.

ברקע מתנגנת מוסיקה,
הכל שקט, שלו ורגוע.

ואני,
ער, לבד,
מאזין, מרגיש,
ומסתכל החוצה.

אפילו הרוח עצרה.
הכל עומד, אני רועד.

ומבין,
זה הזמן שלי ,
הזרעים פורחים.