היום פגשתי בסופר את אבא של אודי.
אודי היה ילד קטן ושחצן.
כשהכרתי אותו גם אני הייתי ילד, אומנם קטן אך לא שחצן.
אולי בגלל שלא היה לי במה להשתחצן.
אולי בגלל שאבא שלי היה בכלל שוטר.
וגם זה בקושי.
באותם ימים, שוטרים היו שווים פחות.
אבא שלי אמר לי שזה בגלל שלא היה להם לובי חזק כמו היום.
אבא של אודי היה איש צבא, הוא נשא דרגות על כתפיו.
אני זוכר את אבא שלי אומר לי יום אחד, כשהוא רואה אותי מסתכל
באבא של אודי באותה הערצה השמורה לילד בן 6.
אתה יודע, הוא אמר לי, האבא הזה שכולכם מביטים בו בהערצה הוא
סתם פקיד בצבא ההגנה.
שאלתי אותו: מה פקיד, אבא? אז מה עם המדים, העיטורים והדרגות?
"זה רק בכאילו", הוא אמר.
"וחוץ מזה", הוא הוסיף, "אני סחבתי אותו כל הטירונות על
הידיים... הוא היה 'צליגר', מאלה שלא מחזיקים מעמד עד סוף
המסע".
לא יודע למה נזכרתי בזה. בכל אופן, היום בסופר אבא של אודי היה
נראה לי יותר כמו... סתם זקן, כסוף שיער.
ראיתי אותו כשהוא אוסף את הקניות שלו ישר מהעגלה לתוך הבגאז'
של הסיביק הכסופה שלו.
עברתי לידו עם העגלה הקונברטיבל שלי.
הבן שלי היה בתוכה, בלוריתו החלקה התבדרה (ברוח).
העמסתי אותו יחד עם כל המצרכים.
"זה הבן שלך?" שאל אותי אבא של אודי.
"כן", עניתי בלאקוניות. לא הוספתי מילה.
הוא חייך, חיוך של זהב. (מרוב שיני זהב).

בהתחלה לא ידעתי מה להגיד, אבל אחר כך התעשתתי.
"אתה היית אבא של אודי, מהכיתה שלי, נכון?" הוא סימן בראשו.
בטח שהוא היה אבא שלו, אודי עדיין לא מת ואבאים לא מתחלפים.
איזה יציאה אומללה וטיפשית, אמרתי לעצמי.
"אתה גר כאן?" הוא שאל. "בסביבה", השבתי.
"אז כל טוב", הוא אמר. דפקתי חצי חיוך מהול במבוכה, של ילד בן
6. לא עניתי.

נכנסתי לאוטו שלי. מנסה להתאושש מהדיאלוג המוזר שהיה לי עם אבא
של אודי. ביני לביני חשבתי אם לא נשארתי שבוי בחוויה של ילד בן
6 במפגש ההזוי הזה, עם אבא של אודי.
הבן שלי התיישב מאחור וכרך את החגורה סביב גופו הקטן.
הנעתי את האוטו. לרגע חששתי ששוטרים יעצרו אותי על התחזות
לאבא.
באותו רגע הייתי כילד בן 6.
אחרי שקצת נרגעתי מהגילוי האישיותי הזה, חשתי קצת יותר טוב.
התנחמתי בעובדה שיכולתי לזהות את החוויה, לשים עליה ת'אצבע.
לראות את המקום שבו הייתי באותה סיטואציה, באותו מפגש הזוי.
אבא של אודי נתן לי שיעור חשוב, בלי להתכוון.
חשבתי לעצמי... מעניין אם אבא של אודי היה כזה שחצן כמו שעשו
ממנו.