Yunev Feldman יונב פלדמן / אפירולוג

פרולוג: "פתיחה, ראשית דבר, פתח דבר, החלק הפותח יצירה
מוסיקלית או דרמתית".
אפילוג: "סיום, חתימה, נעילה, אחרית דבר".
לקוח ממילון אבן שושן.

אפירולוג: "מונח המקיים את ההגדרות של פרולוג ואפילוג בו
זמנית".
לקוח מרשימת ההגדרות הלוגיות החדשות פרי דמיונו של המספר.

אפירולוג

וכך תם הסיפור.

23/8. 00:25. שיחת הטלפון הושלמה. הדברים שלה נחקקו בי כמו
הברק הראשון בסופת ברקים שפגע בסלע.
"אני רוצה שתבין שהסיפור שלנו לא הסתיים", מאיזושהי סיבה דברי
הניחומים שלה וההפארה האמיתית-מדומה שלה לא שינו את מצבי הרגשי
ולו במעט.

כמובן שכל הסיפור היה כרוניקה של מוות ידוע מראש. הרבה יותר
בשבילי אמנם, אך לא מעט גם בשבילה. מן הסתם, קשה לא להיות
ציני עם המקרה. אך אציין שלעולם לא תדגור בי אמונה מספקת בשביל
להאמין באמת ובתמים במה שאני מרגיש ורוצה שיתגשם. עשרים הימים
בארץ לא היו גן עדן ולא היו כה מדהימים כפי שרציתי שיהיו
(למרות, ששוב, היה לנו ברור שהם יהיו קשים דיים). אך הם היו
מעודדים במידה מספקת בשבילי לדעת שלא נחדל מלנסות אחרי כל כך
מעט זמן.

מהכרותי אותה לא חשבתי שהיא תהיה כה נחרצת בדבריה, אך מסתבר
שכך היה הדבר. בפעם הראשונה, היא החליטה משהו שלא שיערתי שהיא
תחליט.

במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות דמיינתי לעצמי את השיחה הזו
ואת כל מה שאגיד וארגיש. דמיינתי לעצמי את דבריה ואת תגובותיה.
כל כך לא רציתי שהשיחה תהיה תחת גולת הכותרת של הדמיון הרע
מכל. לרב - דמיינתי ושיערתי שאהיה ציני ואלגלג בעצב על עצמי
מולה וזאת כמובן מתוך הצורך להמחיש לה כמה יהיה לי רע. בפועל -
את השיחה ניווטתי לכיוון חיובי וסיימתי עם חיוך מדומה על פני.
לא רציתי להקשות עליה יותר מדי, גם ככה זו הרגשה לא נעימה
(מסכנה שכמותה), וכוחות להציג את עמדתי בטון משכנע כבר לא היו
בי - הכוח נגמר לי. יחד עם זאת לא הסתרתי כלום, ואמרתי לה באמת
את מה שהרגשתי. משהו בי מצא את הכוח להגיד דברים חיוביים שיקלו
על חוסר הנעימות שלה. אין לי מושג מאיפה הכוח הזה - אני יודע
שרצון לכך אין בי. אין בי שום רצון לגרום לאיזשהו רגש אצלה,
למעט אמפטיה עמוקה שעליה לחוש כלפי, וזאת רק ע"י להמחיש לה כמה
באמת רע לי.

אין ברצוני לתאר את החלק היפה של הסיפור כפי שהתרחש בארץ, כי
למעט הרגשות שהיו בי, אני לא מוצא שום דבר חיובי שהתרחש בינינו
כאן אחרי אמסטרדם. כל זאת למעט יום אחד. היום היחיד שבו באמת
האמנתי שיש משהו שימשיך הלאה ויגדל להיות מערכת יחסים. היום
שבו היא באה לקבל את פני בשדה התעופה בארץ. את תחושת רגש
האמונה האמיתית באותו היום אני אשמור לעצמי.

שלושה שבועות עברו בדיוק מהרגע שבו הקשבתי לשיר Time of the
season של The Zombies על המטוס מאוקלנד להונג - קונג. שיר
שהבעיר את התשוקה שלי אליה. שלושה שבועות ואני יושב וכותב על
-
כמה שאין לי כבר כוח להמשיך,
כמה שאין לי רצון להמשיך באמונה כה מועטה,
כמה שאני מותש.
כמה אוזל הדם שלי בלב מרב שהוא נשפך,
כמה כואב לי לדמם בלי לעצור לעולם.

בדרך חזרה הביתה בעודי נוהג מצאתי את עצמי ממלמל:
"אין לי כוח"
"באמת שאין לי כוח לזה"
"באמת. באמת שאני לא יכול כבר להמשיך. אני כבר פשוט לא מסוגל"

משהו בפנים אומר לי שמחר בבוקר אני אגיד את אותם הדברים. אבל
משהו בפנים גם ימשוך אותי הלאה. אין לי מושג מאיפה זה בא. אני
לא רוצה שזה יבוא.

"אז מה אם קשה?! קשה. אז מתמודדים".

פרק א'

12.9.03 09:00 היה היום שבו התחלתי את קורס ההכנה למבחן
הפסיכומטרי. הקורס נמשך שלושה וחצי חודשים, וע"פ כל התיאוריות
וסיפורי הגבורה של חבריי למודי הניסיון והסבל עם המבחן הארור -
אני אפגוש שם לפחות שתי כוסיות שאוכל לזיין בקלות, אם לא יותר.
כבר במהלך השבועיים הראשונים הבחנתי בבחורה בלונדינית ורועשת
שיושבת שתי שורות לפניי, אך לא היה לי מושג מה שמה (בעיקר לאור
העובדה שאני, הקצין הסנוב, גרוע מאוד בלזכור שמות). אחרי שבוע
נוסף הבנתי שהבלונדינית גם חברמנית, ואחרי עוד שלושה ימים גם
הבנתי ששמה ליאור ושאני חושק בה.

מהר מאוד לאורך הקורס התיידדנו. ליאור הייתה כל כך חברותית
שביום ההולדת שלי, במהלך אחד השיעורים, היא ערכה לכבודי מסיבת
הפתעה שכל הכיתה הייתה שותפה לה. מסיבת ההפתעה הזו הייתה אחד
האירועים הכי לא צפויים (מצחיק, אבל נכון) שקרו לי, בעיקר
לנוכח העובדה שערכו לי אותה אנשים, שמכל הסובבים אותי היו הכי
פחות קרובים אלי. לאחר מספר מפגשים אפלטוניים מצאתי את עצמי
נפרד ממנה בפתח ביתה בתום בילוי אלכוהולי נהדר בפאב מקומי.
לצערי כבר הכרתי אותה מספיק בשביל לדעת:
שיש לה חבר, שהיא הולכת להיפרד ממנו ושהיא טסה מייד אחרי המבחן
הארור לתשעה חודשים בדרום אמריקה. אפילו הוכחתי לעצמי את מידת
הבגרות שלי כשנעניתי בנימוס מאופק לא להיכנס לקפה, בגלל ולמרות
השעה ואחוז האלכוהול הגבוה שהיה במחזור הדם שלי.

אך יחד עם זאת - כעשר דקות לאחר שהשארתי אותה בביתה מצאתי את
עצמי עונה לטלפון ממנה, שאת הסיבה אליו איני זוכר. הסיבה לכך
שהיא התקשרה כלל אינה זכורה, כי הדבר שעבר במוחי בכל אותן עשר
דקות ובכל אותה שיחה (שנמשכה עד הרגע שבו דוממתי את האוטו בבית
שלי הנמצא 40 דקות נסיעה), היה כמה שיהיה לי חבל שהיא טסה -
יכול היה להיות משהו מאוד נחמד איתה.
הסתבר לי מהשיחה שהרגשות היו הדדיים.

המבחן הסתיים. היו לה עוד שבועיים להיות בארץ. הזמנתי אותה
להיות איתי בסילבסטר שלושה ימים אחרי תום הפסקה הקודמת. בהתחלה
נענתה בחיוב, אבל אחרי כמה שעות חזרה בה. אחרי הכול היה לה חבר
כבר שנתיים וחצי, ולמרות הפרידה הכאובה והבלתי נמנעת (דרום
אמריקה...) אי אפשר להתעלם ממנו.

לא התנשקנו מעולם, עד היום שבו ערכה את מסיבת הפרידה שלה מהארץ
- יומיים לפני הטיסה. בסה"כ כל פרק הזמן הזה של הידידות
המיוחדת שלנו ארך לערך בין שישה לארבעה שבועות. ביום המסיבה
שלה הגעתי לבד אליה הביתה, באיחור אלגנטי. החבר לא היה שם.
אחרי שעה ארוכה החלטתי למצות וניגשתי אליה להיפרד. יצאנו מהבית
אל האוטו שלי. היא חייכה חיוך מדהים. איני שוכח אותו גם עכשיו,
בעודי כותב את השורות האלה.
"יש לי משהו לתת לך" אמרתי.
"באמת?! מה?"
"קחי". הענקתי לה מעטפה סגולה ובתוכה מכתב.
"כתבתי לך את זה בלילה שבו דיברנו על הסילבסטר. תבטיחי לי
שתקראי אותו רק אחרי שתעלי למטוס!"
"תודה... ו... יהונתן, אני עוד חייבת לך משהו שהבטחתי להגיד
לך:"
התנשקנו נשיקה ארוכה.

6/1/04 12:30 עניתי לטלפון ממנה - היא לא יכלה להתאפק וקראה
חלק מהמכתב. נפרדנו שוב. כעבור שלוש שעות היא המריאה לבואנוס
איירס.
וכך עובר לו הזמן. אני שוכח אותה מעט, ממשיך בשירות הצבאי
ונזכר בה מדי פעם.
סביר להניח שהיא 'מבלה' שם באותה מידה שאני הייתי 'חוגג' שם.
בכל המובנים.

פרק ב'

25/3/04 21:30. אני מתעורר בחדר שלי משאון אזעקת ההשכמה של
מכשיר הטלפון השנוא עלי. בעודי מתלבש לקראת המפגש השבועי של כל
החברה מהיחידה, בפאב מקומי, אני מהרהר לעצמי: "עברו חמש
שנים... אפילו התחלתי לגדל מפרצים על ראשי. לאן נעלמתי?! עוד
חודשיים נותרו לי עד החופש". בעוד חודשיים אחזור להיות עצמי
שוב - יש עוד כל כך הרבה פרטים נסתרים על העתיד שלי שטמונים
בחובו אי שם.

אחרי יום עבודה נוסף אני חוזר הביתה, מבוגר בפחות יום שירות
נוסף לפז"מ. אני מחכה שתגיע השעה שמונה בערב, והפעם אני לא
נרדם ברגע המגע הראשון, הנעים כל כך, עם אשתי השטוחה, המכוסה
סדינים. "הגיוני שהיא תהיה אונליין היום, כבר כמה ימים לא
ראיתי אותה מחוברת..."
בשעה רבע לתשע בערב אנחנו נפגשים בחדר הווירטואלי שלנו ברשת
ומשוחחים בפעם המיליון מאז שהיא טסה לדרום אמריקה. השיחות כבר
עטו עליהן גוון אפלטוני והפכו שגרתיות למדי. אך הפעם היו לי
חדשות - החלטתי על היעד שלי: אוסטרליה...
"מתי אתה חוזר לארץ?"
"אין לי מושג עדיין, אבל נראה לי שבסוף אוגוסט, בשאיפה שהכול
יהיה בסדר עם הלימודים..."
"אני מתה לראות אותך כבר, אתה לא יודע כמה אני מתגעגעת לארץ".
"חפיף, לי הזמן יטוס מהר מהרגע שאהיה אזרח ועד החזרה לארץ...
וואי! יש לי רעיון:"
"מה?"
"בואי ניפגש אחרי הטיולים שלנו באיזשהו מקום ביחד באמצע העולם!
משהו שיהיה בדיוק בין אוסטרליה לדרום אמריקה, למשל סיני או
זנזיבר!"
"פשששששש, לא רע! מאיפה הבאת את הרעיון הזה? אתה יודע מה? יש
מצב!"
וכך הסתיימה לה השיחה בנימה אופטימית אך מאוד זהירה בינינו.
התנתקתי מהאינטרנט ויצאתי לשתות משהו, כרגיל.

במהלך החודשיים הקרובים דיברנו כמעט כל יום. מספר שבועות לפני
השחרור הלכתי במוצ"ש לראות הופעה של חבר מוסיקאי, עמית, בת"א.
במהלך ההופעה צלצל מכשיר הטלפון השנוא עלי כל כך, ועל הצג
הופיע מספר ארוך ומלא אפסים: "היא התקשרה אלי!" מיהרתי ועניתי
לטלפון תוך כדי ריצה נרגשת החוצה, אל השקט של הרחוב החשוך. היה
כל כך טוב לדבר איתה! בשלב מסוים בשיחה היא הציעה להיפגש
באמסטרדם. מה יכול להיות טוב יותר מזה - עיר רומנטית באירופה
המערבית, עיר ששנינו לא ביקרנו בה עדיין, עיר עם המון דברים
חוקיים לעשות... נעניתי לרעיון בחיוב מפתיע.
עד אותו לילה הייתי מלא ספקות, ואפילו צחקתי לעצמי מרוב ציניות
של חוסר אמונה, במפגש הפנטסטי שאנחנו מתכננים בשיחות
הווירטואליות שלנו. מעתה - התחלתי להאמין מעט.

בתקופה שנותרה לי עד השחרור שאפתי לצאת עם כמה שיותר בחורות.
חיפשתי את הקשר הכי לא מחייב בעולם. את הזיון הקל. חיפשתי את
הדרך שתקל עלי את המחשבות והפנטזיות המרובות עליה שעברו במוחי.
היה לי ברור שהיא אינה לבד שם. הייתי חייב לנהוג באותה דרך על
מנת להפחית מהרגשת המחויבות, שאיננה במקומה כעת. אין שום סיבה
שבעולם שארגיש מחויבות כלשהי אליה.
לצערי לא הצלחתי למצוא בקלות את מה שחיפשתי. והרגשתי שבלי לדעת
למה או לשלוט בכך - המתנתי לה. חיכיתי כבר לרגע שבו ניפגש
שוב.

עם הזמן גיבשנו ביחד תכנית למופת - אני אסיים את הטיול
באוסטרליה, אטוס חזרה לארץ לתקופה מינימאלית ואמשיך מערבה
לאמסטרדם. היא תחזור לארץ בטיסת קישור דרך אמסטרדם ונבלה ביחד
שבוע.

אל הטיול שלי באוסטרליה רציתי לצאת עם מה שפחות דאגות על ליבי.
בערב הטיסה שלי לאוסטרליה נותרו מעט מאוד פרטים להשלים בתכנית,
ואותם השארתי לטיפולם של הורי האדיבים, שמאיזושהי סיבה גילו
הבנה יתרה למקרה וסייעו, למרות המוזרות שבסיפור.

23/5/04 02:00. מחר אני משתחרר. בעוד יומיים ליל הסדר. בעוד
שבועיים וחצי אני על המטוס.

פרק ג'

24/5/04 12:00. אני אזרח. לפני 10 דקות שיבצו אותי אנשי חיל
האוויר של צבא ההגנה לישראל ליחידת המילואים שלי, ואני בדרכי
הביתה לאכול ארוחת צהריים ביתית לשובע. היום בערב ההרגשה הטובה
של הימים הטובים תחזור אלי, כשאבקר את דורון שגר בתל אביב. כן.
היום אמצא לי מפלט בביתו התל אביבי והמנוכר של חברי הטוב משכבר
הימים. לפני חמישה ימים גונן, טליק ואני עשינו שתייה חגיגית
ביחידה, לנוכח עובדת שחרורם של שניים מאיתנו (גונן השתחרר מעט
אחרי וטייל איתי באוסטרליה. טליק עבר ליחידה אחרת, לצערו).
זהו, עכשיו אני אזרח העולם החופשי - רשאי לעשות את כל העולה
בנפשי.

לאחר מעט יותר מחמש שנים. אני חוזר, או בעצם מגיח לראשונה,
לעולם האמיתי שבחוץ. אוו, כמה שהחופש שורק לי, שר לי, מצייר לי
תמונות מדהימות במוחי - כל החוויות שלי במשך החיים רק מתחילות.
אני כמעט יכול להיות מאושר.

באותו הערב מצאתי את עצמי נוהג בחזרה לעיר מגורי מתל אביב,
אחרי שביליתי את הערב הראשון שלי כאזרח בדירתו של דורון. אני
נוהג מבסוט. הטוב המלאכותי הזה מתאים לדיכאון שלי. אני עדיין
לא יודע שהוא נמוג עם הזמן.

בעוד שבועיים ויום, אחרי שייתם לו חג הפסח הנהדר, אהיה במטוס
לאוסטרליה, לטיול שצריך ואמור להיות אחת החוויות הטובות של
חיי. יש לי בסה"כ שבועיים ועוד יום, ועוד שבעה שבועות, עד
שאגיע באמת לנקודת הזמן אליה אני רוצה להגיע. מאיזושהי סיבה -
אני חושק באמסטרדם כל כך, שאני מוכן לוותר על אוסטרליה. אני
מקפיד ואומר לעצמי: "אל תהפוך את אמסטרדם לפנטזיה, כי זה כנראה
לא יהיה כך! תהנה מאוסטרליה כמה שאתה רק יכול, כשתגיע לאמסטרדם
תהנה שם כמה שאתה רק רוצה".

ביום שלמחרת דיברנו שוב באינטרנט. זהו. יש לי הרגשה שזה באמת
זה. אנחנו באמת הולכים לעשות את זה. המעשה הנועז אינו מובן לי
במאת האחוזים, אך טובה לי הרגשת הציפייה. עיוור אני מהפנטזייה
שמציפה את עיני באור לבן בוהק. טוב לי להצהיר אל עצמי ואל מול
חוג חבריי הטובים שאני מצפה. ולא רק שאני מצפה, כי יש מישהי שם
בקצה השני של העולם שמצפה ומחכה לי. אפילו אם אנחנו מצפים
למשהו קצת שונה. אפילו אם אני רק מאוהב ברעיון של לצפות. אז
מה?! זה נראה טוב אל מול כולם.

"מי היה מאמין?" כך תיעדתי ביומן המסע שלי מאוחר יותר. מי היה
מאמין שבאמת אחרי הפרשה הקצרה שלנו בארץ, אחרי שמונה חודשים של
פרידה, אנחנו נהייה אמיצים דיינו על מנת לעשות צעד נועז כזה,
ולהיפגש לשבוע שלם באמסטרדם, אחרי שהיא הייתה שבעה חודשים
בדרום אמריקה, ואני השתחררתי וטסתי לחודשיים לאוסטרליה...

מי היה מאמין שהיינו מסונוורים כל כך לעשות צעד כה פרובוקטיבי
לחושים ולהגיון הרומנטי שלנו, אחרי שאנחנו מכירים אחד את השניה
לא יותר מידידות אפלטונית סבירה, וקירבה אינטימית שנבנתה אך
ורק על בסיס מתח מיני גועש, שנקטע בנשיקה רומנטית רגע לפני
שהיא עלתה על המטוס. לפעמים אני מתגעגע להרגשת ההיסחפות הבלתי
ניתנת לעצירה אחר האהבה, אותה ההרגשה שגורמת לך לעשות בביטחון
מלא את כל מה שבאמת אתה חולם לעשות. אה! ועוד משהו - דיברנו גם
בסה"כ פעמיים בטלפון בכל התקופה שבין ינואר ועד יוני.

התאהבתי בה מעל לראשי.
התאהבתי בסיטואציה.
וכן,
עד כמה שזה נדוש וקלישאי לציין -
"התאהבתי בלהתאהב בה..."

9/7/04 22:35 עליתי על המטוס לאוסטרליה...

פרק ד' ואחרון

4/8/04 07:00. אני יושב חסר מנוחה במטוס לאמסטרדם. אוסטרליה
הייתה מדהימה, אבל עכשיו מתחילה ההרפתקה האמיתית.

בכל משך הטיול שלי באוסטרליה שוחחנו בעיקר דרך דואר אלקטרוני -
הפרשי השעות עמדו על ממוצע של 19 שעות לערך, ולא אפשרו לנו
הזדמנויות לשוחח ביחד כמו בני אדם על המקלדת. חוץ מזה שוחחנו
בטלפון פעמיים. בפעם השניה שדיברנו הרגשתי שמשהו השתנה -
שיערתי שהיא מבסוטה מעט, וקיוויתי לרגע שהיא נשארה כפי שהייתה
בתקופת הכרותינו בארץ. ידעתי שניפגש כבני אדם שונים אבל לא
חדלתי לרגע להאמין שזהו הדבר הכי מדהים ונכון לעשות איתה.
כתבתי עליה המון ביומן המסע שלי וניסיתי לשכוח ממנה מעט, אך עם
חלוף הזמן הגעגועים גברו ותחושת הסיפוק בתום כל שיחה איתה רק
נהייתה טובה יותר. נחתתי בארץ מוצף ברגשות.

עוד חמש, ארבע; "אולי היא לא תבוא? מה פתאום! דיברתי איתה
אתמול בטלפון. אפילו פגשתי את אמא שלה בארץ בשביל להביא לה מעט
בגדים 'מערביים' לאמסטרדם" ; שלוש, שעתיים, שעה, TOUCH DOWN.
אני בשדה התעופה סכיפול של הבירה ההולנדית - אמסטרדם.

ביציאה אל היכל ההגעות סרקתי אחר פניה בחוסר מנוחה. איפה היא?
אחרי חמש דקות לא מצאתי אותה שם. חששתי שקרה לה משהו, או
שפספסה את השער או אולי טעתה בטרמינל, או בשדה?
המשכתי לחפש אותה בטרמינל במשך מחצית השעה. כמעט והתייאשתי
ועמדתי לפרוש לעמדת טלפון ציבורי פנויה ולעשות כמה טלפונים
רציניים.

הרמתי מבט ללוח הטיסות הנכנסות. הטיסה שלי כבר לא הופיעה.
רשמית אני כבר לא אקטואלי. השפלתי מבט בחזרה לגובה העיניים.
אני לא מאמין! הנה את!
חככתי בגרוני.
"היי ליאור..." קראתי בתשישות, ספוגה בהתרגשות בלתי ניתנת
לתיאור.
היא השפילה את מבטה מלוח הטיסות שבו הביטה בדיוק כמוני.
"הנה אתה! חיפשתי אותך"
היא לבשה "אימונית" בצבעי שחור ואדום האהובים עליה. עיטורי
מטיילים ישראליים בדרום אמריקה נראו לזר ישראלי כמוני שונים כל
כך. היא הייתה כל כך יפה. יפה. היא לא השתנתה. הייתי מסונוור
מיופייה. עזבתי את המזוודה. היא עזבה את העגלה עמוסת התרמילים
והגיטרה שלה וניגשה אלי.
חייכנו כל כך תוך כדי שהתנפלנו אחד על השניה בנשיקות וחיבוקים
של אנחת רווחה.

היו לנו חמישה ימים להיות ביחד. חמישה ימים שלמים להיות אחד עם
השניה. לחיות אחד עם השניה. להכיר אחד את השניה. ביומיים
הראשונים היינו עטופים בממלכת הקסמים של החזרה וסיפוק יצר
הגעגוע והידיעה. מה גם שצבענו את הממלכה בכל צבעי הקשת הרגשית
שנתחוורה לנו בכל פעם שישבנו לשתות קפה...
מיד לאחר שמצאנו את עצמנו בבסיסנו הבטוח שבקומה השלישית של
מלון חמישה כוכבים מכובד, פתחנו בטיול קליל ברחבי העיר. מטרת
הטיול הייתה ולו רק ליהנות עד כמה שניתן עוד מאור היום, להשביע
את רעבוננו ולחזור סחוטים למלון רק בשביל להיות ביחד בתוך השקט
הניטרלי הזה שמסביבנו. את כל הערב והלילה המשכנו לבלות בשיחות
ארוכות בחושך שלא איבדו מעוצמת בעירתן ולו לרגע מאז המפגש שלנו
בשדה התעופה.

כך גם היה במהלך היום השני שבו המשכנו לכייף ולמצות את תהליך
ההכרות, הספק מחודשת - ספק ראשונית. וכך גם באותו לילה, למעט
העובדה שהפעם השיחות הארוכות כבר לא היו בחושך. דיברנו ערומים
באור. ההרגשה של קבלת מחמאות רומנטיות הייתה רדומה בנפשי,
ובאותו ערב הוצפתי באותם רגשות שהיו עמומים עד כה. וכך גם ביום
שלמחרת - הרגשנו נהדר ביחד. לא הפסקנו לדבר ולעשות דברים ביחד
כבר שלושה ימים.

לבוקר היום הרביעי התעוררתי בן אדם אחר מלילה כמעט חסר שינה.
הלילה האחרון גרם לבסוף לאיש הבוגר, שגדל אל מחוץ למערכות
ההגנה הילדותיות שלי, להתיש אותי. הלילה היה לילה מיוחד מאוד,
ליאור שינתה אותי בתוך לילה אחד, פתאום ידענו הכול אחד על
השניה. את כל האמיתות הנוראיות, שאדם חושף לאחר זמן רב רק
לקרובים אליו באמת, חשפנו. יאמר לזכותה שזה לא רק בגללה.

עברנו תהליך כה אינטנסיבי. שלושה ימים עמוסים כל כך, שהביאו
אותנו בסופם לרגע משבר מסוים, שסופו בהתעוררות כבני אדם פיכחים
לחלוטין אל מושא אהבתם. הייתי מבולבל בכל היום הרביעי -
גמגמתי, לא שמתי לב לסובב אותי, למעט זו שלא הסרתי את עיני
ממנה כבר שלושה ימים. הייתי מרוכז בה ובזיכרונות מההתנהלות של
הלילה האחרון. לאט לאט חזרתי לעצמי, גם היא הראתה סימני
התאקלמות למצב החדש (שלא יהיו לאף אחד ספקות - גם היא הייתה
בשוק לא קטן מעוצמת האירועים).

את שלושים ושש השעות האחרונות בילינו מאושרים בכמה דרגות יותר
לעומת הרגשות עד כה. אחר כך חגגנו לה יום הולדת. זה היה בלילה
שלפני בוקר הטיסה שלה. מיותר יהיה לציין שהיא ויתרה על חגיגות
יום ההולדת שלה במועד בשבילי?

נפרדנו כמו נסיך ונסיכה - אני שולח אותה מארץ אי הוודאות בחזרה
הביתה על כרכרה מפוארת, ונשאר לנסות ולהתמודד עם האיום במטרה
למגר אותו בסוף הסיפור. היא אפילו אמרה שתצא לקראתי מהארמון
שלה כשאחזור - ממש כמו באגדות. היומיים הבאים היו לי קשים
במיוחד. כל הבוקר הראשון בכיתי. פשוט בכיתי - לא הייתי רגיל
לספוג את עוצמת הרגשות והחוויות שחוויתי. הדרך הפשוטה ביותר
הייתה לפרוק את כל נטל המטענים השליליים והחיוביים בבכי עז.
לאחר מכן עד הטיסה שלי בחזרה לארץ העברתי את זמני בבילוי בחדר
הכושר, בדוכני פלאפל ובחדר המלון - בצילום תמונות הזויות
וכתיבת האירועים עד כה ביומן המסע שלי, על מנת שיחווירו לי
מאוחר יותר את סדר הגודל של הדברים שהיו שם. כל אלה היו מלווים
כמובן בכאב העמום והתמידי של החשש שהיא לא תבוא לשדה התעופה
בארץ לקבל את פני - שמשהו קרה. לא יכולתי להתגבר על החשש
ולהנחית אותו לעוצמות מציאותיות. פחדתי כל כך שהיא תנחת בארץ
ותבין דברים חדשים. הפחד הזה העיב על כל יתר שהותי באמסטרדם.

11/8/04 15:00. נחתתי בנמל התעופה בן גוריון. במשך חמש שעות
הטיסה המשיך לכרסם בי אותו חשש מוכר. הייתי מוכן לתת לאכזבה
להכות בי ולהנחית עלי את המכה הניצחת שלה.

כמעט הסוף...