היא יושבת מולו בלי להגיד דבר.
בלי לזוז, כמעט ואינה נושמת.
המחשבות עליו ממשיכות לרוץ במוחה בלי הפסק, תמונה אחר תמונה.
תמונות צבעוניות וכאלה שלא, כולן זכרונות שאספה במשך השנים.
אוגרת אותן במוחה, ליקטה אותן כגרגירים, כפטריות ביער של חורף.
אספה את השברים ואיחדה בחזרה, הרכיבה אותן כפאזל עדין ושברירי.

פאזל עליו. עליהם.
היא מסתכלת עליו ומנסה לשכוח מאלבום התמונות העובר בראשה,
להוציא אותן ממחשבותיה בכוח, אך הוא בכוח מצליח לחדור אליה
שוב, אל תוך מוחה.
הוא ממשיך ונכנס עד שמגיע עמוק, עמוק מדי אל תוך נפשה. נפשה
העדינה והכה שברירית. הנפש השקטה שלה, שרק הוא יודע איך לחדור
אליה.
והוא עושה זאת. עושה זאת במיומנות ובעדינות אין קץ. הוא יודע
בדיוק איפה ללחוץ ואיפה לשחרר. להרפות.
בעדינות.
היא מפחדת. מפחדת מהמחשבה ששוב הוא חודר ונמצא בנפשה, ששוב
רואה את כל מסתריה וקורא את סודותיה הכמוסים ביותר.
המחשבות על הפחד עוטפות אותה אך היא איננה מתנגדת, לא אליהן
ולא אליו.
חוש ההתנגדות שלה נעלם מזמן. הוא כנראה התמוסס לאט, מבלי
שאפילו שמה לב לכך. ויום אחד כבר לא היה לה, אך היא כלל לא חשה
בחסרונו.
כנראה שמעולם לא היה לה בו שימוש רב בלאו הכי.
והוא ממשיך וחודר עמוק יותר לתוך מחשבותיה, מקלף שכבה אחר
שכבה. לאט, בזהירות, ששום מחשבה לא תעבור על פניו. שלא יפספס
אף סוד, אף מילה. ובכל מחשבה הוא נעצר לרגע. מסתכל על פניה
העדינות, חסרות כל הבעה. והוא יודע שאיננה יכולה להתנגד לו.
הוא ממשיך בשלו וככל שעוברות המחשבות, כך גם פניה מקבלות צורה.

סוג של רגש. היא מנסה להביע משהו לא מובן. בניסיונותיו לברר את
שחשה ומנסה להביע, מגיע ועובר הוא על אלבום התמונות שלה,
האישי, הפרטי.
האלבום שלהם.
הוא רואה את תמונותיו ונוגע קלות בפניה. הוא מרים את עיניו אל
עיניה שלה ומפסיק את חדירתו אליה לפתע.
ועל פניה הוא רואה חיוך. כה טהור ויפה הוא.
ובאותו הרגע, בדיוק באותה הדקה, כאשר רואה הוא את חיוכה העדין,
מרגישה היא משהו מוזר ואחר.
משהו מוכר.
והוא אינו מצליח לחדור אליה יותר.
אף פעם.