שעה של מרצפות שחורות,
כשהולכים באלנבי ביום שבת לפנות בוקר -
הראש, כבד מניקוטין ואלכוהול, נוטה מעצמו מטה
שדה הראייה מצטמצם למרצפות שחורות
בדלי סיגריות
פתח-בור-ביוב
ונעליים של נשמות אבודות אחרות.

מזמזמים את השיר האחרון ששמענו לפני שהדלתות נסגרו
(אם זה דלתות המועדון, המכונית, דלתות ביתה...)
רגע אחד מהערב קופץ מול העיניים, משוחזר, מושחז וחי
מבעד לערפל אפור, אפל, חונק:
'כששמה את ידה על רגלי... היה לה קר?
רצתה שאעשה כמוה? רצתה שדווקא אתאפק?'

הדברים שאני מתחרט עליהם
הם הדברים ש ע ש י ת י
לא אלו שלא.

עוברים מול שולחנות מנוגבים, הכסאות עליהם,
המלצרית סופרת טיפים;
העולם מחניק פיהוק. שבת לפנות בוקר.
'להפסיק לעשן. לרוץ יותר. לחשוב ברור.
לענות לאט. להכיר, ואז לאהוב. לא להיפך.'

הרבה זמן השיר מתרוצץ לי בראש, סוף-סוף יצא.
את הכותרת לקחתי מטום וולף, מאסטר של תיאורים ואנונימיות.