אני זוכרת שעמדנו על הדשא. כמה שניות קודם לכן עוד שמענו
דיבורים וקריאות לא הרחק מאיתנו, אבל באותם רגעים כבר לא שמענו
כלום.
הכל השתתק מסביבנו, כאילו כל העולם עמד דומם לראות מה יקרה,
כאילו אנחנו היינו היחידים בעולם באותו רגע.
היד שלו חבקה בעדינות את המותניים שלי. הלב שלי פעם כל כך חזק
שפחדתי שהוא ישמע את הפעימות, פחדתי שאני אתחיל לרעוד, שאני
אקלקל הכל.
אבל מסתבר ששום דבר לא יכל לקלקל או למנוע מה שעמד לקרות ועד
כמה שהדבר היה מפתיע, לפתע נרגעתי לחלוטין.
לרגע לא האמנתי שזה מה שקורה. הרגשתי כמו בתוך חלום, מרוחקת
מהכל. מהמציאות, מהאפשרי.
הוא ואני? הרי זה לא ייתכן...
ואז, ברגעים שנראו כמו נצח, נמשכנו אחד לשני כאילו ונולדנו עם
הידע, הכל בא באופן טבעי כל כך... חום התפשט בכל הגוף.
היה נדמה שהרגעים הם נצחיים, שזה לעולם לא יסתיים.
אבל כשזה נגמר, היה נדמה שהכל חלף מהר מדי.
רגעים קסומים... כל כך חבל שברגע שהם תמו, תם גם הקסם.
הכל התפוגג, כלא היה.