בדמעות קצרות של רגעים עצובים
עטופים במעט עצב מכולם
טיפות של דכדוך מתרחקות ממני דרך נהר הדמעות,
חיילים של בדידות ושל עצב
מנהלים בתוכי מאבק
ממש כמו בשיר של אביב
עד שמשהו בי נחנק.
התחושה הזאת, האופפת
עכשיו התבגרתי בשנה
היום לא יום הולדת
גם לא סוף או התחלה,
חריקות של עיפרון מכני
מגרדות מתוכי את המילים
תמיד יש זמן להתחיל מלחמות
לא מספיק זמן לאסוף חללים.
חוסר זמן אצלי הוא מצב קבוע
החוסר הוא בתוכי, לא בלוח זמנים
לא מצליחה למצוא אף מועד
לשחרר זעקה מבפנים
לפעמים צריך רק לעצור, לדקה
אחר כך הכל אחרת
זאת לא קלישאה רדודה
אפילו שכך נגמר הסרט. |
