והוא כל כך אהב אותה. אהב אותה עד כדי כך שזה כאב לו. לא כל
הזמן, אבל ככה, לפעמים, כשחשב עליה חזק, זה התחיל לכאוב לו ככה
בחזה, ליד הלב. אבל היא? היא בשלה. נראה כאילו מעולם בכלל לא
ידעה על קיומו. כאילו לעולם לא תדע.

וכל מאמציו הנועזים והאמיצים לגרום לה להסתכל עליו, אפילו רק
לזרוק מבט, וכלום לא עזר. וזה לא בגלל שהיא הייתה רעה או משהו
כזה, בכלל לא, אפילו להיפך. היא היתה טובה. טובה מאוד אפילו.
חוץ מהעובדה ששנאה תאילנדים ואת ג'ורג' הכושי. אבל את ג'ורג'
היא שנאה רק בגלל שפגע בה ולא בגלל שהייתה גזענית או משהו, חס
וחלילה.

ותאילנדים? טוב, על זה היא לא הסכימה לדבר. אבל לו זה בכלל לא
שינה אם היא שנאה את ג'ורג' ותאילנדים. אם הייתה לה אצבע אחת
טיפה יותר קצרה ואם כשהסתכלו עליה מקרוב קרוב ראו שיש לה גם
צלקת קטנה על האף, לו לא שינה שום דבר.

והוא ידע עוד מאותו היום. מאותו היום בו הוא ראה אותה לראשונה.
מאותו היום בו נגעה בו בטעות, במכולת, והוא התאהב בה. שם,
בדיוק ליד הסוכר. ומאז בכל פעם שהוא בא למכולת הוא ישר הולך
למדף של הסוכר. מחכה לה. למרות שיודע שהיא כבר לא תגיע. לא
עכשיו ולא לעולם.
והוא אהב אותה עד כאב.