כשהסתכלת עליי בפעם האחרונה, לא היה בעינייך ניצוץ,
ידעתי באותו הרגע - זה הסוף.
פחדתי, חשבתי שאולי זה יביא רק טוב,
וחיכיתי לראות אם מה שחשבתי נכון,
וחיכיתי עוד יום ועוד יום,
המחוגים המשיכו לנוע בין גבולות השעון,
ואני המשכתי לחכות בהסתכלי על מחוגיו,
והטלתי את כל תקוותי עליו.
עברו שבועיים ועוד שבוע ועוד כמה ימים,
והמחוגים כעת רצים, הם לא נחים...
תשובות הם לא נותנים!
ולפתע המחוגים נעצרו, לא הסתובבו...
ואני חשבתי לעצמי, זה הסוף? זה הגיוני ?!
כך מרגיש הסוף? כל כך ריקני ?
לא נותר בי דבר, רק הפחד שנשאר,
איך עכשיו אני ממשיכה? איך כל כך מהר נלקחת?
ובפעם לאחר מכן בה ראיתיך - לא גופך הוא שניגלה בפניי, אלא אבן

גדולה המכסה אותך. נפלתי על האדמה וכשהייתי על ברכיי, אל
אלוהיי זעקתי: למה את הניצוץ מעינייך לקחו?! איך אותך כיבו?"
אך עכשיו אתה רחוק, ולי נותר לשתוק...
להביט לשמך החקוק על האבן המכסה ולהזיל דימעה על ניצוץ שכבה!