"אפשר להכנס לדוקטור" אמרה המזכירה.
בטי לקחה את התיק הלבן שלה, שתאם לשמלה הלבנה, וקמה מהכורסא.
היא יישרה את השמלה, החליקה את ידה על שערה הצבוע לבלונד
ונכנסה במהירות לתוך החדר.
עם כניסתה בטי חשה ישר בניחוח הקפה החזק. היא הביטה אל החלון,
ממנו השתקפו העיר והאוקיינוס. הכל נראה לה יפה כל כך... כמעט
מושלם.

בפינה השמאלית עמד שולחן עבודה מעץ כהה, הוא היה נקי ומסודר.
בקצה הימני של החדר עמדה כורסא שחורה מעור, עליה ישב הדוקטור.
ממולה, צמודה לקיר, עמדה הספה.
הרופא עצמו נראה כמו ג'נטלמן אמיתי - שיערו השחור שהבריק מג'ל
היה מסורק בקפדנות לאחור. חליפתו הייתה רשמית מדי לטעמה של
בטי.
"בוקר טוב גברתי" חייך אליה "את מוזמנת לשבת. הרגישי עצמך
בנוח".
בטי באה והתיישבה על הספה. ריח הקפה שהרגישה בו עד כה התחלף
בניחוח בושם גברי.
"בוקר טוב דוקטור"
"אפשר להציע לך משהו לשתות? אולי קפה?"
"לא, תודה. הרגע שתיתי"
"ובכן, מה שלומך?"
"הכל טוב דוקטור. הכל, חוץ מבעלי" בטי החליטה לגשת ישר
לעניין.
"ומה הבעיה עם בעלך?"
"הוא בלתי נסבל דוקטור... אתה מבין, אתמול בעלי הגיע הביתה רק
בשעות המאוחרות של הלילה, וכשהוא סוף כל סוף חזר הוא הלך לטייל
עם הכלב. לטייל עם הכלב באמצע הלילה! אתה מבין מה זה דוקטור?"
"בהחלט מבין, אבל אני בכל זאת הייתי מעוניין לשמוע זאת מנקודת
המבט שלך..." הרופא לקח את כוס הקפה שהייתה מונחת על השולחן
הקטן שלידו.
"אתה מבין דוקטור, אני חוששת שבעלי מנהל פרשיית אהבים"
כוס הקפה שכבר כמעט הגיעה לפיו של הרופא נשפכה כמעט כולה.
"הו דוקטור! אתה חייב ללכת ולשטוף את הכתם, אחרת לא ירד"
הרופא לקח מספר מפיות וניסה לספוג בהן את הקפה השפוך "לא! בשום
אופן לא. המשיכי נא גברתי, אני מצטער על רשלנותי ועל כך שקטעתי
אותך, איני יודע מה אחז בי לפתע"
"אבל דוקטור הרי..."
"המשיכי, המשיכי"
"טוב.. אם כך, מה שאמרתי הוא שלדעתי בעלי מנהל פרשיית אהבים".
"זאת כבר הבנתי, אבל מה גורם לך, לכל הרוחות, לחשוב כאלו
מחשבות?"
"ואיזה עוד גבר יגיע לביתו באמצע הלילה ועוד ייצא לטייל עם
הכלב, כשאישתו מחכה לו?"
"גברתי, אני משער שבעלך הוא אדם עסוק ביותר, הרי..."
"לא, לא, לא... לא מדובר בעבודתו. אני יודעת."
"אז את חושבת שבעלך מאוהב באחרת?"
"לא, לא אמרתי מאוהב. אמרתי מתעסק."
"האם חשבת לדבר איתו על נושא זה?"
"חשבתי. אבל החלטתי שאני לא אהיה מסוגלת לנהל שיחה כזו עם
בעלי, לכן באתי אליך דוקטור, בכדי לנהל שיחה זו עמך."
"הבנתי... ומה בדעתך לעשות בעניין פרשה זו?"
"אני חושבת דוקטור, שאולי כדאי לי לשים קץ לכל זה."
"קץ?? אוהו גברתי, האם לא נסחפנו מעט?"
"נסחפנו? דוקטור אני נשואה לבעלי זה עשר שנים [ריבונו של עולם,
חשב לעצמו הרופא], וכבר חמש שנים שלא קיבלתי ממנו זר פרחים, שש
שנים שהוא לא שאל לשלומי ושבע שנים שהוא לא טייל עם הכלב!
ופתאום אתמול, לא רק שהוא מגיע באמצע הלילה, הוא גם הולך לטייל
עם הכלב שדרך אגב, מת היום בבוקר!"
"מת?!" הרופא קם ממקומו "מת?? הכלב מת?!"
"מת דוקטור, מת. וכי מה אתה מתפלא? כל אחד היה מת אחרי טיול עם
בעלי!"
"גברתי!"
"ששש דוקטור! אל תגן עליו, הוא לא ראוי לכך. באמת שלא", הרופא
הלך ונעמד ליד החלון והביט באוקיינוס הנשקף "האם חשבת שאולי
בעלך התנהג כך משום שהוא רצה לדבר איתך והרגיש כי אינו יכול?
אולי היה צריך שמישהו יקשיב לו ולכן הלך לטייל עם הכלב, כדי
לשפוך לפניו את ליבו?"
"ועכשיו אתה מתפלא שהכלב מת... אפילו אני הייתי  מתה אחרי שיחה
פסיכולוגית עם בעלי. כל כך הרבה צרות יש לו, כל הראש שלו מלא
בצרות ובבעיות של אנשים אחרים, אבל על אישתו הוא לא חושב."
"גברתי, מי כמוני יודע כמה זה קשה להקשיב לבעיותיהם של אחרים -
זה שבר את רגלו וחווה משבר נפשי, זו נזרקה על ידי החבר שלה
וחושבת על התאבדות, זה סובל מסיוטי לילה לאחר שצופה ב"טוויטי",
ולאחת מתה החתולה והיא חושבת כי רוחה של זו רודפת אחריה. את
מבינה עם כמה אנשים פסיכים אני נפגש מדי יום ביומו? אפילו אני
צריך פסיכולוג!"
"דוקטור, האם שקלת אי פעם לדבר על כל זאת עם אשתך?"
"גברתי, האם את חושבת שהייתי מדבר עם הכלב במידה ואישתי הייתה
הבן-אדם המתאים לדבר איתו על כך?"
"דוקטור!"
"אל תכחישי זאת גברתי. אכן צדקת, צריך לשים לזה קץ. אני אבקש
מהמזכירה להתקשר לעורך-הדין כבר עכשיו"
בטי קמה ממקומה ויישרה את שמלתה הלבנה "בדיוק את האבחנה הזאת
רציתי לשמוע ממך דוקטור. אבל גם, רציתי מזה שנים רבות שבעלי
יקשיב לי. תודה לך."
בטי לקחה את התיק, וצעדה בחן מהמשרד. הרופא המשיך להביט דרך
החלון.
האוקיינוס, שעל מרחביו העצומים החל להרהר רק כעת, היה כחול
מתמיד וסירות מפרש נראו שטות באופק.