אוי, אלוקים.
אם הוא רק היה יכול, היה לוקח את ידה בידו ומעביר אליה את זרמי
החום, את גלי האהבה שחש כלפיה כשסיפרה מה שסיפרה.
אבל אצלנו (כמה גאתה בו הגאווה כשהשתמש במילה הזו, אצלנו), אין
נוהגים לגעת בבת ישראל, צנועה וכשרה ככל שתהא, לפני שטבלה
ולפני שהגיעה למעמד החופה, שבעת הברכות.
הדמעות זלגו על פניה בשקט, מפלסות דרך במורד הלחיים היציבות
שנחו מתחת לעיניים היודעות כיצד הוא חש.
כמה היא צריכה כעת שיקח את ידה בידו, שיעביר אליה גלי חום
וזרמי אהבה, שיאמר לה שהכל יהיה בסדר כשהוא מחזיק אותה
בזרועותיו.
אבל אצלנו (כמה משטמה התעוררה בה כשהשתמשה במילה הזו, אצלנו),
לא נהוג לגעת בבחור כשאת כולך טמאה, טמאה, טמאה.
ולא סתם טמאה כשאר הרווקות, מחמת טומאת הווסת. טמאה מהחיים
האלה, טמאה מהדו-פרצופיות, טמאה מהיתממות, טמאה מהעמדות פנים,
טמאה מעייפות, טמאה מהכדורים האלה שזורמים בדמה ואמורים לגרום
לה להרגיש בסדר, רק שהם לא.
והיא יודעת, הבחור שיושב לידה עכשיו עושה לה טוב. איכשהו הכול
יותר בהיר אתו. הוא גורם לה להיות מצחיקה יותר, מוצלחת יותר
וטובה יותר. ועכשיו הוא גם יודע הכול. בערך. והוא עוד פה,
מסתכל עליה ולא עושה שום סימנים של בריחה מהמקום. והוא בחר את
החיים האלה, של קיום מצוות וחיי הלכה, למרות שגדל במקום אחר
לחלוטין. הוא לא כמו כולם, כל הממשיכים כי ככה נולדו, כל חובשי
הכיפה שלא באמת מבינים מה היא אומרת ולמה היא שם.
כשיגיע היום, והיא מתארת לעצמה שיגיע, בו הבחור הזה שלצידה
ירצה לבנות איתה את חייו והיא תסכים, בערב שלפני החופה היא
תגיע אל המקווה ותטבול, ותדע שהיא עודנה טמאה בכל שאר המובנים,
ושבעצם דבר לא יעזור לעולם.