שתי יממות וקצת. אני חושבת שזה השיא שלי. הימים המתארכים
ומתארכים האלה, תמיד בהם קורים הדברים הכי מעניינים. לקראת סוף
היממה השלישית אני מוצאת את עצמי בבית שלו, של זה שלא הרשה לי
לפרסם את השם שלו, ואני, כידוע, מאוד צייתנית...

הוא כיבה את הנר. זו הייתה פעולה צפויה - לא צפויה כזאת.
כאילו, מצד אחד, להגביר את האינטימיות, ומצד שני, גם להגדיל את
המבוכה. אבל יותר מדי מבוכה באמת לא הייתה שם. היינו שם רק אני
והוא, בלי אביזרים נלווים. הנשימה שלי עוד לא הסתדרה מהמאבק
שניהלנו קודם, איזה קטע מטורף -  רגע אנחנו יושבים, מדברים,
הוא משחיל איזה משהו על אהבתו הרבה לאלימות, ובעיקר לסוג
הפיזי, אני זורקת איזו תגובה נונשלנטית על זה שבעצם, גם אני,
ו... זהו, שניה אחר כך אנחנו מתגלגלים על השטיח - הולכים מכות
(יש תמיד את האלה שאומרים שאין להם בעיה ללכת מכות עם בחורה,
אבל בד"כ מתקפלים כשזה מול הפרצוף שלהם, אותם אני מכירה טוב,
אליהם התרגלתי, אולי בגלל זה זה היה כל כך מפתיע).  ידו הייתה
על העליונה, מן הסתם (אפילו שמאוחר יותר חישבתי שאני שוקלת
יותר ממנו בעשרה ק"ג בערך, אבל ממתי זה משנה?), וזה לא שלא
ניסיתי, באמת שכן. הוא תפס לי את הידיים, אז בעטתי בו, הוא תפס
רגל - ואני צבטתי ונפנפתי באגרופים, ולבסוף, כשכלו כל הקיצים,
גם נשכתי (השארתי סימן, אגב, עגול ויפה כזה, סימן ברור של מנשך
אנושי. אני כל כך מוכשרת, והוא כל כך כעס). בסוף, כמובן, מצאתי
את עצמי בתנוחה כל כך מוכרת שזה כואב. הוא יושב לי על הבטן, יד
אחת שלו מחזיקה את השתיים שלי, על השניה הוא נתמך, ומתעלל בי,
בלי חמלה - נושף לי על הפנים ובאוזניים, סטירות קטנות, צביטות
(צביטות זה ממש מעצבן) ועוד כל מיני, כאלה ואחרים, מקוריים
יותר וגם פחות (בעיקר יותר). ואז הוא כאילו מוותר לי לרגע,
כאילו בטעות, עוזב את אחת הידיים שלי. אבל אני כבר חסרת כוחות,
כבר לא אכפת לי. היד נשמטת בחזרה למטה ונחה שם, חסרת מעש. מנסה
להתרומם, ושוב נופלת. כמה רבה האכזבה שלו. הוא ציפה ממני
ליותר, בטח חשב שאני מיוחדת כזאתי, לא מוותרת בקלות, בחורה
שאפשר להרביץ לה וגם לקבל חזרה, בקרב מקסימום הוגן, עד כמה
שאפשר, כשאין חוקים. "את חייבת להחזיר, נו..." הוא אומר
"אחרת...", "אחרת מה?", "אחרת אני אנשק אותך" (וואו. כל כך
צפוי וכל כך... לא יכולה להסביר את זה. ציפיתי לזה, מן הסתם,
זה הפך להיות ממש ברור באיזשהו שלב, אבל) "טוב תראה, הרי זה די
ברור שזה מה שיקרה ושלקראת זה אנחנו הולכים, אבל אם כבר אנחנו
כל כך נהנים מהפורפליי הכל כך מיוחד הזה, עזוב אותך, בוא כבר
נמשיך עם זה"  - אני מלמלת, ממש ממלמלת, המילים כאילו יוצאות
לי ישר מהמוח בלי לעבור קודם עיבוד בדרכי הקול (הוי איזה תיאור
מעניין, עכשיו אני יודעת בטוח שזה השלב שבו אני פשוט לא בריאה
לעצמי). "מה?", "שום דבר, לא משנה" (ידעתי באותו הרגע שזו
הייתה טעות. יש את האנשים האלה שאסור להגיד להם "שומדבר", זה
גורם להם ישר להכנס לסרט שמסתירים מהם משהו, או משהו כזה, זה
נורא. הייתה לי הרגשה שהוא אחד מהם). "שום דבר, באמת, סתם
מלמלתי". הוא מתיישב. זהו, נגמרו המכות. עכשיו רצינות. "נו, את
מסבירה לי מה אמרת? לא שמעתי, לא הבנתי כל כך, ואני חושב שזה
היה דווקא כן חשוב... אמרת משהו בקשר לזה שזה יהיה מיותר?",
"לא, לא מיותר. אמרתי, שזה קטע די צפוי, הנשיקה, ושאם כבר זה
באוויר והכל, וזה בלאו הכי ברור לשנינו שזה מה שיקרה בסוף, אבל
בינתיים יש לנו את הפורפליי הנורא מהנה והמיוחד הזה, אז למה,
בעצם, שלא נמשיך במשחק, בינתיים... זה, בערך, מה שאמרתי", "לא
הבנתי", "נו.... לא משנה, אמרתי לך, עזוב, זה משהו שרץ לי מהר
מדי מהראש אל הפה והיה מיותר לחלוטין, לא חשוב". הוא מתעקש,
ואני מסבירה לו שוב. הוא סוף סוף מבין, או שאולי, בעצם, הוא
סתם עושה את עצמו, כדי לא לצאת אידיוט. אני יכולה להיות ממש לא
ברורה לפעמים, אני יודעת. לפעמים זה באמת פורץ החוצה אז אני גם
צריכה להסביר, זה כל כך מעצבן. הלוואי שלא הייתי חושבת.
 ואז התחלנו לדבר. עלינו, בעיקר, כל אחד על עצמו, ואין מה
להוסיף על זה. את המבוכה מפיזיות כבר עברנו מקודם, אז גם
התחבקנו הרבה. וידוי כואב, סיפור עצוב, או סתם, משהו שמעורר
הבנה חודרת - חיבוק, ועוד אחד, ובסוף אנחנו כבר לא מדברים. הנר
נכבה, ועוד רגע והגופיה שלי  נחה לה בצד (איזו התחשבות לכבות
את הנר ורק אז להפשיט אותי, הוא מקבל עוד נקודה, אחת מיני
רבות). ואני עייפה, לא ישנתי כבר 2 לילות ואני בדרך להתמוטטות
כללית. הוא מלטף לי את הפנים ואני כמעט נרדמת, שוקעת לרגע
בעולם אחר, ומתעוררת שוב. זה כל כך נעים לי, המגע שלו, אני גם
אומרת לו את זה והוא לא מגיב, עד כדי התחמקות כמעט. והוא טוב,
ממש טוב, מכיר את כל הנקודות הרגישות, יודע איפה ללחוץ ומה
בדיוק לעשות, אני מתמכרת למגע שלו, אבל... הלילה - אין סקס.
שנינו ידענו למה, ודווקא הוא, הפעם, ניסח את זה במילים -  "כדי
שנהיה בטוחים שמחר עוד נוכל לדבר" (עוד נקודה לזכותו. בדיוק מה
שאני חשבתי, כנראה שהוא באמת מבין. מדהים), אני פתאום מבינה
שגם הוא בעניין, הוא לא סתם מחפש זיון. משהו שעד אותו רגע, עם
כל הכנות, ועם כל השיחה הנדירה הזאת שהתפתחה בינינו קודם ועם
כל הקרבה הרגשית הפתאומית הזאת, אני עדיין לא הייתי בטוחה בו
(באיזה עמוד שהוא פתח ביומן קודם - לפני שהאור נכבה וכו' - כדי
לרשום איזה משהו שהקריאו לו בסלולרי, בתאריך של בעוד שבוע היה
כתוב - "אני ועינת - שנתיים". אז למה אני כבר אמורה לצפות?).
הוא לא ברור לי. בחור עדין ועצוב בעטיפה של גברבר קשוח, או
להיפך, אולי  - מאצ'ו קטן בעטיפה של בחור רגיש ואמיתי. אני
מסתכלת לו בעיניים ורואה שהוא חושב על אותם דברים, עלי, ז"א.
אנחנו מביטים אחד בשני במבט מכווץ כזה, כמו שמסתכלים על תמונת
תלת מימד ומנסים לראות את הסירה, או מה שזה לא יהיה. אנחנו
שנינו פאזל, אבל לא, לא משלימים אחד את השני.
 כבר 4 בבוקר. הוא צריך ללכת לעבוד עוד מעט, ואותי צריך להעיף
מהדירה שלו כמה שיותר מהר. מושבניקים יותר חזקים ברכילות
מקיבוצניקים, הוא אומר, ואני מבינה לבד. אין לי כוח לזוז ובזמן
שהוא מצחצח שיניים אני חצי נרדמת על הספה. הוא חוזר, מקים
אותי, ומוחה על ההתנהגות הילדותית שלי. מסביר לי שזה רציני
וחייבים לזוז (הייתי מסבירה לו שזה לא קשור לכלום חוץ מהעובדה
שאני ממש עייפה ולא ממש בא לי להקים ת'עצמי לשום כיוון, אבל גם
לזה לא ממש היה לי כוח). הוא עוזר לי לקום ואנחנו עומדים אחד
מול השני. חיבוק, שוב, הפעם אמיתי כזה, כזה שאפשר רק כשעומדים
ממש. "יש לי הרגשה שהולך להיות היום יום ממש מוזר", "מוזר?",
"כן, אני רואה אותנו נפגשים בצרכנייה, או משהו כזה, מוזר..."
(אני לא ממש מבינה למה הוא חותר אבל מעדיפה להשאיר את זה שם.
במצבים כאלה, שאין לי שליטה מלאה על הניסוחים שלי, אני משתדלת
לרוב לשתוק) "כן, זה באמת יכול להיות מוזר". אנחנו סוקרים אחד
את השני, את הסימנים הנראים לעין מהלילה. אני דווקא יצאתי בזול
- סימן נשיכה אחד ברור, אחד הרבה פחות, ועוד כמה ממש קטנים,
אצלו המצב קצת פחות טוב "אני אצטרך לוותר בגללך על חולצות
גזורות לכמה ימים, אוף". הוא מקפיץ אותי הביתה בג'יפ שלו, שהוא
כל כך אוהב (כן, על זה חשבתי בזמן הנסיעה - על זה שהוא אמר
שהוא אוהב את הג'יפ, ואיך, ועד כמה, ובאיזה מושגים השתמש, ואיך
זה יכול להשליך באופן כללי על עולם הרגש שלו ויתר בולשיט של
בנות), ולמרות כל הסיכונים, גם מנשק אותי לפרידה.

כבר כמעט אור בחוץ, התרנגולים מתחילים לקרוא, ואני חושבת שאני
אפילו שומעת איזה טרקטור מניע. חמישים ומשהו שעות ללא שינה,
ואני מול המחשב. יש לי שני מיילים, מהחבר. תמונות. מצא איזה
אינטרנט קופי שופ (או איך שלא קוראים לזה שם) עם שירות צלם
ושלח או משהו כזה. הוא מביט בי מהמסך במבט חשדני, ואני מביטה
בחזרה, נבוכה. אולי, בכל זאת, כדאי שאני אסדיר את שעות השינה
שלי.