המקום: הריביירה הטורקית. ספינת קרוז.
הזמן: יום שישי בערב.

הנפשות הפועלות העיקריות:               אני
 אימא שלי
 נדב- בודק בטחוני של הספינה
 עודד - חבר של נדב ובודק בטחוני בפני עצמו.
 אלכס- מוכר בחנות עור.

חומר רקע: לילה יחיד באלנדיה, לאחר שהופעל עליי לחץ פסיכולוגי
מתון על כך שאני חייבת לנצל את הערב וליהנות.

הבעיה: אני לבד (עם אימא אמנם, אבל זה לא נחשב), לא מכירה את
העיר, לא מכירה אנשים שאפשר לצאת איתם לבלות.

העלילה:
התחלתי להסתובב לעת ערב במרכז העיר, להכיר אותה דרך הרגליים
ולפרוק מטענים עודפים של קניות היסטריות שערכתי עם אימא.
הסתובבתי בין החנויות בכדי לספוג אווירה. המוכרים הטורקיים
חביבים. כ"כ חביבים עד שלעיתים זה מגיע לרמה של ניג'וס. התכונה
החביבה עליהם, שאף הם עמלו עליה עד שהגיעה לרמה של אומנות זו
תורת המיקוח.
אחד המוכרים של חנות עור, בא והתחיל לדבר איתי ברוסית.
הוא לא ידע אנגלית, והרוסית שלי עילגת עד כדי מבוכה. לא שזה
הפריע לו.
הוא סיפר לי על עצמו, שאל עליי וסתם שוחחנו על דברים שאינם
ברומו של עולם.
בסופו של דבר, הוא הגיע למסקנה שהיות וזה הלילה היחידי שלי שם,
ולו זה הלילה האחרון (עונת התיירות מסתיימת והוא חוזר למולדתו)
אז כדאי שנעשה משהו ביחד. הוא מכיר מקומות ויודע לאן ללכת.

אני לא ממש ששתי לרעיון. דבר אחד זה לדבר עם אדם המבוגר ממני
ב-15 שנה ברוסית עילגת ודבר שני זה לצאת איתו לבד בעיר זרה בלי
לדעת את שפת המקום.
התחמקתי מלתת תשובה ברורה ואמרתי שאני צריכה לחשוב על זה ולבקש
רשות מאימא.
כבר שנים שאני לא מבקשת רשות מאימא. אבל זה היה תירוץ נוח.
טענתי שעליי לדבר איתה  ואחזור אליו עם תשובה.
בדרך חזרה אל האונייה הרהרתי באופציות שיש לי.
האופציה הראשונה היא להישאר על הספינה. השניה היא לצאת לבד,
בלי לדעת לאן אפילו, והאופציה השלישית היא לצאת עם זר. לא
ידעתי איזה אופציה היא הכי גרועה אבל ידעתי, שלא משנה באיזו
אופציה אבחר, אני בכל מקרה אצטער. מקרה קלאסי של lose-lose
situation.
ואז מצאתי אופציה רביעית שקראו לה נדב.
לפני העלייה לספינה ישב בודק בטחוני, שנראה משועמם למדי.
שאלתי אותו אם הוא מכיר מקומות בילוי שניתן ללכת אליהם. הוא
השיב שהוא עצמו אינו מכיר אבל הוא נפגש בחצות עם חבר שלו שמכיר
טוב יותר את המקום ואם אני רוצה אני מוזמנת להצטרף. אמרתי לו
אחלה והתחלתי לעלות אל חדרי. באמצע הגרם, הסתובבתי לאחור
והפטרתי - "תיזהר, אני עוד עלולה להיות כאן בחצות". והוא השיב
"מה זאת אומרת עלולה? את כאן בחצות" וחייך.
אז סוף סוף הבחנתי שהוא חמוד. היה לי מזל.

בחצות, לאחר הכנות של כרבע שעה שהייתי נורא גאה בתוצאות שלהם,
הייתי מוכנה לצאת.
פגשתי את נדב על הסיפון. הוא נראה כ"כ טוב באותו הרגע עד שהחלו
להזדחל אליי רגשות נחיתות.
עודד הצטרף אליינו אחרי כמה דקות, והלכנו שלושתנו.
בהתחלה הרגשתי כמו צלע שלישית כי לא ממש הכרתי אותם והרגשתי
מיותרת, אך אין כמו שתי בירות להעלים רגשות שליליים.
לאחר שהגענו ותודלקנו, כל אחד מאיתנו רקד לבד. לא מצאנו את
מקומנו בנינו לבין עצמנו.
הייתה תחושת מבוכה מעיקה באוויר שלא הבנתי ממה היא נובעת.
עודד באיזשהו שלב, הזמין אותי לרקוד על רחבת המועדון.
הייתה מוסיקה מעולה, האווירה הייתה טובה והכי חשוב - האלכוהול
התחיל להשפיע ולא רק עליי.
אני קולטת שאני נמצאת בטורקיה, עם אנשים מכל העולם, מוסיקה
טובה והחיים יפים.
עודד, ייאמר לזכותו, רקדן לא רע, אז בכלל לא היה לי על מה
להתלונן.
לאחר כמה ריקודים משותפים, הוא אחז בי וסובב אותי לאחור והחל
להוביל אותי. שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אפילו טרח לענות אך
לא הצלחתי לשמוע כי המוסיקה הייתה רועשת מדי. נתתי לו להוביל
אותי.
הוא דחף אותי מאחור עד שניצבתי עומדת מול נדב. עשיתי לעודד
פרצוף תמה והוא ענה שאת נדב עיניי מחפשות כל העת.
זה לא היה נכון. אני חושבת.

אז עמדתי שם, מולי נדב מאחורי עודד, ובין כולנו שררה את אותה
מבוכה ארורה.
ניסינו לרקוד ביחד עד שהסטואציה הייתה יותר מדי מוזרה ולאט לאט
כל אחד זז לצד אחר.
פרשתי מהם כדי להיפטר מהלחץ בשלפוחית. בדרך חזרה ראיתי שיש במה
גבוהה שעליה ניתן לרקוד. אז עליתי עליה ושם רקדתי. הם קלטו
שנעלמתי והתחילו לחפש אותי, אבל לא מצאו. הם עלו לקומה השנייה
ואני בעקבותיהם. למרות האלכוהול שזרם לי בדם ידעתי שזה לא יהיה
חכם להיפרד מהם.
משנה מקום, משנה מזל.
שם ,נדב העדיף לרקוד עם כל דבר שזז או לא זז ורק לא איתי, וגם
אני הרגשתי איזשהו סוג של אי נוחות.
ניגשו אליי כמה אנשים והתחילו לרקוד איתי אך בכל פעם שמישהו
ניסה לרקוד קרוב מדי או לא ידע מתי לפרוש, עודד ניצב שם והציל
אותי מכל מטרידן. היה בא ולוקח אותי לעוד ריקוד.
הוא שמר עליי מכולם.
מלבד נדב.

בשלב כלשהו כולם מצאו להם בני זוג חוץ ממני ונדב. נתקענו אחד
מול השני, מהססים.
הוא ניגש אליי ובלי מילים קירב אותי אליו. עוד לפני ששמתי לב
התנשקנו.
התחלנו לרקוד. אם אפשר לקרוא לזה לרקוד ולא מעשה זימה חורים.
הוא לקח את ידי והניח אותו על חזהו והחל להוביל אותה כל הדרך
לבטנו.
אלוהים, כמה שהוא היה שרירי.
התחלנו בריקוד מושחת משלנו, מקרב אותי ומרחיק, שפתיו נוגעות לא
נוגעות בשלי.
ועודד, זה ששמר עליי בשעת שכרוני, הביט בי מתנשקת עם נדב. צפה
ושתק.
ריקוד רדף ריקוד, נשיקה רדפה נשיקה והזמן דוהר לו במהירות עד
אשר נדב לחש באוזניי שהגיע זמן ללכת.
עודד לוקח אותי לריקוד משלנו, הרבה פחות מושחת אשר בסיומו הוא
שוב מסובב אותי  ומנתב אותי אל עבר נדב ואומר "לכי איתו".
ואני הולכת. שנינו מלהגים ומצחקקים משטויות, שיכורים מאלכוהול
וממגע הגוף. וטוב לנו.
הגענו לחדרו והבלתי נמנע קרה.
ידעתי שזה יקרה כבר אז, כשנעמדתי בגרם המדרגות והוא חייך אליי.

חולצות הורדו, מכנסים נפתחו ומילות תשוקה הופרחו לחלל החדר.
בסיום, התלבשתי והסתלקתי, מניחה לו להגיע למשמרת הבאה שלו.
למחרת קמתי והרגשתי רע.
לא הבנתי למה. לא בגדתי, לא פגעתי, השתמשנו באמצעי מניעה.
אפילו, היה עליי להודות ביני לבין עצמי, שאם לא הייתי שוכבת
איתו הייתי מתאכזבת כי באמת היתה בינינו משיכה ראשונית.
פגשתי אותו שוב על הספינה - מבטים מושפלים, רגעי מבוכה ומילים
ריקניות. זו לא אהבה.
ואז הבנתי שפספסתי, כי מי ששמר עליי לאורך כל הערב מעצמי
ומטורדנים היה עודד, שהיחידי שהיה עליו להרחיק ממני הוא נדב.