ההתעוררות אינה החלק הנעים שבבוקר, כל בוקר, לא משנה היכן נמצא
ולמה. כל אימת שאתה מתעורר עולה בך הכמיהה לשינה בשנית.
ההתעוררות אינה נעימה בעיקר כאשר הינך רטוב. רטוב מאגלי זיעה
כבדים, אשר נדמה כי הנם חלק מאותן טיפות היורה העבות, אשר
ממטירות עלינו פעם בשנה. אם היה הדבר פעם בשנה עוד היה נסבל,
אפילו פעם בשבוע, אבל לא כך הדבר. סברתי כי תופעת ההזעה נגרמת
מהחום הכבד אשר שורר בלילות החמים, עטורי היתושים שבמדבר
הישראלי ספק פלסטיני בו אני לן. נהגתי להדליק מדי לילה את
המזגן, עם הקירור עד הסוף. כדי לוודא שעובד במלוא עוצמתו, אף
שברתי פעם את המתג הסיבובי. הבעיה לא נפתרה. אפילו שחשבתי
וביצעתי את השינה עם דלת החדר פתוחה, על אף הסיכון הביטחוני,
לא צלחה בידיי המשימה.
נותרתי רטוב, עם טיפות היורה זולגות. נותרתי רטוב כמי שכפאו שד
להזיע. התחלתי לחלום בלילות שאני מקרר אצל סבתי. לה היה מקרר
שההזעה אצלו הייתה מעין דרך חיים. מקרר אשר עברו דרכו מאות
טכנאים ובידיהם אי פתרון אחד, באומרם "גנטי הדבר". מעלים
השערות בדבר מרכיבו הגרמני, שלבטח סבל מהזעת יתר ולא הכיר צורה
אחרת של חיים.
חשבתי: אולי ההזעה שברשותי הנה תורשתית אף היא. אבל ככל
שהעמקתי בדבר, כך נפלו פניי. את שאריות הזמן שפיניתי, הקדשתי
למחקר - מציאת קרוב המשפחה המיוזע, שממנו "זכיתי" בתורשה.
לריק, לריק. את כולם ביקרתי, החל מהוריי ועד דודותי מחיפה,
שלפני חודשיים לא ידעתי על קיומן.
על סף ייאוש מהמחקר, עלתה במוחי קנונייה: הייתכן כי המקרר
הגרמני הוא סבי ואני נכדו? קנונייה זאת לא עזבה אותי
לכשבועיים. הרי הגרמנים, עוד מימי השואה עסקו בהכלאה, בין
יהודים לעכברים, ג'ירפות ונמרים, אבל עכשיו מקררים. חציית
גבולות אפילו בשביל צוררים.

כשחזרתי הביתה לראשונה, אצתי אל תעודת הלידה. השם זהה, אלעד,
גם שם המשפחה, אביב. התאריך זהה אף הוא, עשירי באוקטובר 82. אף
מקום הלידה זהה לשלי, בית החולים ליולדות הקריה בתל אביב.
האמנם אין אלו הגרמנים? מאידך, אם הכליאו אשה יהודיה עם מקרר,
אין ביכולתם לשנות תעודת הלידה? כוונתם להסתיר את עצם ההכלאה?
שמא גמרו בדעתם כי אם לא יסתירו ההכלאה ישתבש העולם, ברחוב
יחלו ללכת אנשי מצנם, אנשי תנור ואנשי מקרר, מוצרי חשמל כולם.
הדבר וודאי יביא לשינוי, נפילתן של כל  המעצמות, כל חברות
מוצרי החשמל, שבבחינה ראשונה רובן גרמניות, כולן.
חשבתי לפנות לעיתונות ולפרסם ידיעה בעמוד הראשון, בצבע אדום,
ומתחתיה תמונתי שלי. "איש המקרר" תקרא לאומה. אבל בבת אחת
המחשבה התבטלה. בהיתי בעצמי במראה של חדרי המרופט בצבא והנחתי
בעצמי סטירת פליאה. הרי זאת תהיה הכותרת הנפלאה: "קצין צה"ל
מתחזה למקרר", ועוד בצבא ירוק, לא אדום. כותרת שתמיט קלון על
משפחתי, כותרת שתרחיק ממני גם את חברי ילדותי.
החלטתי להמשיך ולחקור, אם לא לספר לעיתון אז אולי סתם אספר
לכלב או לציפור. התחלתי לחפש בעצמי עוד תכונות אשר אפיינו
המקרר, ללא תוצאה ברורה לעין.

בחופשתי החודשית הבודדת מן הצבא, אצתי מתחנתה המרכזית של
ירושלים אל התחנה המרכזית של תל אביב. הדרך בת השעה באותו
האוטובוס הירוק והנהג אשר שערות חזהו נחשפו לכל, תמיד גרמה לי
ללאות, להירדמות ואף להזלת ריר על המעיל מרוב שקיעה בחלומות.
הריר הנוזל מפי בעת השינה לא הפריע לי עד שפעם אחת, השאיל לי
אחד מהקצינים את מעילו. לא בגלל שהייתי מחוסר מעיל, אלא בגלל
שהרטבתי אותו בליל היום שלפני וזה הייבוש לא נראה לו. בפעם
ההיא כהרגלי הזלתי הריר על המעיל. ריר לא רגיל, ריר שמשאיר כתם
ואפילו גדול. כתם שאף מאפיל על גוון ירוק הזית של מעיל אנשי
הקבע. כתם, שהמיט הרבה בושה עליי ועליו, למרות שלא פצה את פיו
ולא נשך שפתיו.
הפעם, השינה לא נמצאה בראשי, אלא המחשבות, איך אתחקר המקרר?
האם יש להשתמש באלימות? שהרי יכול להיות ומדובר באבי או סבי
שלי, ואין זה יאה כי בן או נכד יכה את אביו או סבו הבא בימים.
איך זה שלא יצאתי ירוק שכמותו? שכן לבטח צבע העור הינו תורשתי.
שאלות רבות פקדו את ראשי.
עד שפתע מבלי משים, פנה אלי נהג האוטובוס עטור שער החזה.
"חייל, תחנה מרכזית, רד מייד"! המשיך ורטן: "כולם ירדו ואני,
אשתי תכעס אם אבוא מאוחר ולך תסביר לה שלא הצלחת להעיר חייל
באוטובוס, תאמין, נדמה לך?" בבהלה קפצתי ממושבי והחלתי לדהור
בדרכי לרציף התחנה, מרוב התלהבות אף שכחתי את תיקי העמוס כביסה
מיוזעת בת חודש. תיק אשר בקושי דחסתי לתוכו הבוקר את בגדיי,
עוד כשהייתי בבסיס. הנהג, שלראשונה הבחנתי בפניו, קרא לי וגער
בי על האבידה. חזר על דברי אשתו ומה הוא חשב, רטן על החיילים
של היום, שכן בתקופתו, אמר: "כאלו חיילים לא היו, הייתה משמעת.
היום כולם על ג'וינטים כמוך". אני, שמימי לא נגעתי בסם, הנהנתי
בראשי כמבקש פטור מן החרפה. כל כך הרבה מילים פלט מפיו, כמי
אשר אין לו אדם אחר לדבר עימו בשעות הפנאי.
הרהרתי לעצמי, מה מעוללים לי אנשים בעולם זה. הרי אם כל אדם
אשר היה נכנס לאוטובוס היה מואיל בטובו לומר לנהג הפוזל בעל
המיני-חטוטרת "שלום", להתראות", "תודה" או סתם לשאול לשלומו
ולשלום המשפחה, אולי היה זה הנהג מגיע למכסת המילים היומית אשר
לרשותו והיה מניח לי לנפשי.
מניתי אט אט את מספר המילים אשר פלט זה מפיו, וכשסיים פניתי
אליו בתחינה: "אדוני הנהג, עניין משפחתי לי עם מקרר ירוק, אני
מתנצל בפניך. טיפ קטן יש לי לכבוד הנהג. מכסת המילים היומית
שלך, בהתחשב במניית המילים אשר סיננת לעברי, שהינה מאה שלושים
ושלוש מילים, פלוס אמירת דברי ברכה למשפחה בבוקר ובערב, למעסיק
ולנוסעים אדיבים במהלך היום ודיבור עצמי אל תוך הרדיו. סך הכל
מסנן אדוני כמאתיים ושבעים מילים, כינויים וקללות ביום. הרי
אני ממליץ לפניך על מילוי המכסה מול הטלוויזיה בבוקר, מול
תוכניות הבוקר של ערוץ אחד ושניים, תוכניות לילדים דומני. לא
נורא, תקום חצי שעה מוקדם יותר. כך תחסוך מעלמים כמוני אשר
בראש מעיינם מילוי חובה משפחתית, את הזמן ואת עוגמת הנפש,
תודה".
הנהג נשאר פעור פה, כנראה סיים את מכסת המילים היומית עוד
באותו הרגע, מה שגרם לי להתחבט בשאלה אם נאומי היה נצרך או רק
צורך למלאות את מכסתי שלי. מכסה שמעולם לא מניתי אותה.
גזלתי התיק מידיו והחלתי בהליכה מהרציף לכיוון היציאה של התחנה
המרכזית בתל אביב. פעם ראשונה בתחנה המרכזית הנלוזה, פיל לבן
שחודקו נסתם. נסתם מרב חנויות סגורות עליהן נתלו שלטים בזה
הלשון: "נודה אם תבקרו אותנו בכתובתנו החדשה, בוגרשוב 125", או
כל כתובת אחרת.
אני, שהרגלי לחזור מן הבסיס אל תחנת ארלוזרוב, אשר מצוייה
באוויר הפתוח, מצאתי קושי רב במציאת דרך המילוט מאותה תחנה,
"פילה". חשבתי לעצמי: ככה זה בדרום העיר, הכל מסובך, אפילו את
האוויר מתקשים למצוא. כנראה עוד צעד חדש של ראש העיר שנבחר לא
מכבר, עבור שכונות המצוקה - "אוויר במיסוי", או "דילול האוויר
עבור שכבות המצוקה", כנראה שלעולם לא אדע.

תוך כדי שאני חוצה בצעדים זריזים את הכבישים אשר מפרידים בין
"הפילה" לבין שכונת סבתי, ניסיתי למצוא ישראלי אחד בכדי להרגיש
בבית שוב. להרגיש שוב את אותה הרגשת ילדות בבית סבתא וסבא.
אותה הרגשה של התחנה המרכזית הישנה עם ניחוחות המלבי, אשר היה
נקנה לי על ידי סבתי כשהייתה עוד צעירה. ניחוחות קצף הגילוח
שהיה נישא לו על הבלי האוויר שהיו יוצאים מהמספרה של יוסף,
שלולא היה שמו זהה לשם סבי, או מי שנחשד כסבי, לא הייתי זוכר
את שמו. התימנים אשר היו דרך קבע מעשנים להם בגלוי את עלי
ה"גת" הירוקים שלהם. אותם תימנים שבהיותי בן שש פיתו אותי
לעישון, מה שגרם לי להתגלגל במדרגות ולהתעורר לאחר כשעה עם תפר
על המצח בבית החולים איכילוב. אך מעל לכל, השווארמה. בהיותי
ילד לא יכולתי לעמוד אל מולה, שוארמה אמיתית הייתה, לא כימים
אלו, ימי הקידמה, בה השווארמה מחולקת לשניים, שווארמת הודו
ושווארמת דמוי הודו, הקרוייה גם שווארמת כבש. ככה זה היה
בילדותי, כשאמרו כבש התכוונו לכבש, כזה שנשחט במטבח לפני כשלוש
שעות, לא להודו ולא לדמוי הודו, פשוט היה כבש. כבש שלפני כמה
שעות עוד היה גועה וצווח צוויחות גסיסה איטיות.
אבל היום, אין ישראלים. ניחוחת המלבי, הוחלפו בריח הקרי. קרי
שסבתי אף אינה יכולה להגות את שמו, "קלרי" בפיה. יוסף הספר חטף
התקף לב, ומספרים כי נותר צפון בביתו מזה שלוש שנים, ובמקום
מספרתו נפתח סניף חלפנות כספים, שמתנוסס על שלטו הצהוב המילה
הלועזית "EXCHANGE". הגת התימני הוחלף בסוחר סמים קולומביאני,
אשר העישון בשבילו נחלת עבר הוא, ועל הגת לבטח לא שמע. נדמה
שבקולומביה רק מזרקים נמכרים, שכן אצלו הכל כלל מחטים ושפופרות
צהובות. רק השווארמה נשארה ובתוכה להפתעתי אותו המוכר, הזקין
מעט. ראשו, שהיה מיוער בשערות שחורות עבות, החליף פניו בבדידי
שערות לבנות אך מטופחות.
הצלה של ממש היה עבורי מוכר השווארמה. מניסיוני, מוכר שווארמה
ישראלי הוא השגריר הציוני היחיד שנשאר, לא רק בתל אביב אלא בכל
כרך וכרך.

בעודי חולף על פני מגרשי החנייה הריקים, אשר במוחו של מהנדס
עירוני מזדקן כלשהו נחשבו לפוטנציאל כלכלי עצום, פרוייקט העשור
של שנות התשעים, אך נשארו מיותמים מרכבים חונים, הרהרתי, מי
הוא אותו מהנדס מזדקן? צריך אני לתפוס עימו שיחה, חשבתי, ממש
ביזבוז כספי ציבור. אם היה אותו מהנדס מראה את פניו בדרום
העיר, היה מבין שלתושבים לא רק שאין הרצון לחנות בתשלום, אלא
אין ברשותם ממון לכך. אולי חשב המהנדס כי אי קדימותם של תושבי
דרום העיר תמשוך תיירים ממונעים, ממש כמו התיירים הנמשכים
לאבוריגינים באוסטרליה או לשבט המסאי בקניה. מה חשב לו כשהכניס
לכאן את אותם שטחי האספלט הקודרים ותיחומי חלקות החנייה
הלבנים? תיירים לא יבואו, תושבים לא ישלמו, המונים לא יגדשו.
מי האמין כי את מגרשי החנייה העצומים, עמוסי התקוות העירוניות,
דווקא ילדי השכונות יממשו. מעקב צמוד ערכו הילדים, שבעיני
העירייה הצטיירו כ"ילידים", אחר מגרשי החנייה. הכל נרשם ונזכר
בקפידה על ידי וועד הילדים המאולתר - שעות השמירה, מספר הרכבים
החונים, אף שעות ארוחות הצהריים של השומרים בעלי הכרס. זאת עד
שהגיעה אותה השעה המיוחלת. שומרי החניונים, אשר הפכו הביתנים
למזללות, ובזמנם הפנוי שמרו על הביתנים שבכניסה וגבו דמי
הכניסה, שלא נגבו מקרב הריק שבחניון - אותם זקיפים כמעט ולא
הופיעו, למדו בעצמם כי אינו רווחי הדבר, או שמא הועברו מתפקידם
לטובת עיסוק אחר בחלקה הצפוני של "העיר ללא ההפסקה".
על בסיס מגרשי החנייה הוקמו להם איצטדיוני ענק. איצטדיונים
שלעומתם בלומפילד נראה כמגרש זעיר ומרוחק. אם אין שימוש לחנייה
או לעמותה, למה שלא יקודם הכדורגל בשכונה? טורנירים ענקיים היו
מתקיימים במגרשי החנייה, שכונה כנגד שכונה. ממש פלא, לכל שכונה
איצטדיון, לא ירוק, אלא שחור. אבל אין זה משנה הצבע, חשבתי
בליבי. ובמגרש שלושה חוקים בלבד: הראשון, המעיף הכדור מחזיר
אותו למגרש. השני, המשחק בנעליים נאסר, רק ליחף מותר. השלישי,
אין להביא למגרש ילד זר, פן יהיה בנו של המהנדס המזוקן והאכזר.
כך נוהל לו משחק מדי יום ויום. אמנם בהם לקחתי חלק רק בחופשים
הגדולים כשפקדתי השכונה, אך אני מאמין כי גם בכל ימי החול שבהם
נעדרתי מן הסביבה.

חזרתי מזיכרונותיי אל אותו שביל חול וחצץ בגוון החום, הכהה
במעט מחולות המדבר הפלסטינים אליהם התרגלתי. שביל שנדמה שהוביל
אותי מעצמו אל בית סבתי. אותו שביל בעל כתמי אודם על פניו,
שנבעו מאדמת חמרה שהייתה מוטחת בו לסתימת הבורות, אשר צבר עליו
עם השנים. שביל חתחתים היה, שהחתחתים בה מוסתרים בכתמי דם
קלים. שביל עקלקל מיסודו, שפריצות חצרות הבתים אל תוכו מצדדיו
לסירוגין, כמובן לא הוסיפו על יושרו.
מעט חן היה בשביל, שכן מכל חצר נידף לו ריח אחר, ריח משכר של
גידולי אותו הבית. גידולים שבימים אילו את ריחם נדמה היה כי
אפשר להריח רק בדוכני השוק, או, אם התמזל מזלך, על מדפי הסופר,
עטופים באריזה קרטונית, מרובעת ושחוקה. ריחות פטרוזיליה ענוגה
לבישול מבית אחד. משני, ריחות שיח הנענע שגדלה באופן פראי על
קירות החצר. משלישי, ריחות הגפן שטיפס לו על אותו גג הבית, עד
שנדמה כי הוא הדייר ולא יחזקאל הנכה. מרביעי, ריח הלואיזה,
שבעיניי סימלה את ימי ילדותי. ריחות משכרים אשר לרגע הטעו
הנכנס והשלו אותו כנכנס לתוך שכונת פאר, שכונת ירק, גן מלך
שבלבו נמצע ארמון מעוטר.
אולם שכונת צריפים הייתה ועודנה, כך הצטיירה שכונת סבתי.
צריפים ירוקים, הבנויים מעץ מתקלף ורעוע. צריפים אשר בעיניי
טישטשו את מרחקו של האדם מן הצומח ומן האדמה. כאחד היה הטבע
והאדם באותה שכונה. עץ הצריפים לבדו היה מעלה תמיהה בפי כל
מתבונן, הכיצד החזיק הצריף את עשרות שנותיו על פני האדמה. אבל
זה טבעם של עצים, עקירתם מפני האדמה על ידי האדם לא מעיבה על
היותם יציבים וחזקים עד בלי מה.

פרשתי מן השביל באמצעו לכיוון צריף ייעודי. השביל המשיך להתפשט
לו, עולה לכיוון גבעה ומאחוריה צחנת הערפיח והזוהמה של בתי
המלאכה של תל אביב. בתי מלאכה שפעם היוו תעסוקתם של רוב תושבי
השכונה, אך כיום מהווים תעסוקתם של רוב מלוכסני העין שבשכונה,
סינים לצד שחורים, תאילנדים לצד ניגרים, דרום אמריקאים לצד
בולגרים. העובד הישראלי נעלם, אינו, נגוז, ממש כמו סבי. רציתי
להאמין כי העובד הישראלי נעלם מטעמי איכות הסביבה. שכן,
מהזוהמה והערפיח, גם קרן שמש לא מגיחה אל קרניתו של האדם. אך
לא הזוהמה, גם לא אלומות השמש שנעצרו העלימו העבד הישראלי, אלא
כפות ידיו. כפות הידיים של היום, אינן כשל פעם. ישרות יותר,
חלקות יותר ומרוטות שיער. כפות ידיים של מחשבון ולא של כפות
תמרים בשיזפון. כך גם כפות ידיי שלי לעומת סבי.
סבי, יוסף, היה אמון על ירקות במשך כל חייו. אמון על הירקות
בשוק הסיטונאי של תנובה, לצד דרך פתח תקווה הסואנת בתל אביב.
משם לבטח לא הבחין בשמש. תחת האפילה היה מעמיס ירקות לקונים
ופורק לספקים מדי יום ביומו, והכל בשלוות נפש גמורה. יוצא מן
הבית בחמש בבוקר, עולה על האוטובוס הראשון מן התחנה המרכזית
הישנה. מגיע, מעמיס, פורק וחוזר לצריפו באוטובוס של השעה שמונה
בערב. דומני כי סבי היה סוס שכוסו עיניו, לא מביט ימין ולא
שמאל, ישר, דוהר ישר ותמיד מגיע לאותו המקום, צריף ירוק
ומרופט.
מה שנכון היה לשנת פטירתו היה נכון לכל אורך חייו. גם סיפור
עלייתו לארץ היה זהה. יוסף, בהיותו בן ארבע עשרה בלבד, לחם נגד
הוריו למען הגיעו לארץ ישראל המובטחת מבית מגוריו שבדמשק.
הוריו, שאסרו עליו ההגעה, לא יכלו לעמוד מנגדו, ולבסוף התירו
העלייה. יוסף הסוס, מבלי להסתכל ימין או שמאל, כיתת רגליו כל
הדרך מדמשק לציון.
תמיד אזכור אותו בעל כובע, כובע מכובד. כובע אשר כמוהו חבש
צ'רלי צ'פלין ברוב סרטיו. מעולם לא העלה אבק הכובע, תמיד היה
הדור וממורק, אפור בוהק או בעצם אולי קצת מאט. ארבע פעמים היה
מסיר הכובע ביום: בלכתו לעבודה, בהתחלת העבודה, בסיום העבודה
ובחזרתו לצריף המרופט.
ישנם אנשים אשר נזכרים בזכות עבודתם, כדוגמת גדולי האומה,
בזכות היותם פוליטקאים בעלי שיעור קומה. כך גם סבי. לא היה
פוליטקאי, בטח שלא בעל שיעור קומה, אך היה אדם שיכולתו הייתה
לקום באותה שעה, עם אותו הכובע, פעם מבריק פעם מאט, מדי יום
לעבודה, שבעים ושלוש שנה.

עת סיימתי את דרכי על השביל המפותל, כמעט מניח ידי על דלתה של
סבתי לנקישה. בזווית העין הבחנתי בה יושבת ולרגליה פיילתה.
אותה גיגית שבה כיבסה, כובסת ותכבוס עד ליום נפילתה. כאשת לוט,
מבלי להשמיע הגה או מילה, צפיתי בה. מזה שמונה שנים לא פקדתי
את ביתה והשכונה. זה מכבר, שכחתי את שורשי הלואיזה הקמלה. אך
המראה כל כך מוכר, דומני כי ראיתיו לא מכבר. מראה של אישה
כובסת בגיגית לצל עץ זית, לבושה סינר. השתנקתי, נמלאה מכסת
מילותיי, איך שכחתי את עברי הנסתר. איך שכחתי כי מקומי כאן ולא
שם. איך קברתי בתהום הנשייה את העיקר, שסבתי הכובסת זהה לאותה
אשת איכר שמחלון משרדי הממודר רואה אני אותה כובסת בדלי
מפורזל.
אותו משרד "בועה" המוצב על גבעה לא הר, בלב מובלעת יהודית, בלב
כיכר. מסביב לכיכר בני ישמעאל אשר שונא אני אותם ולא אף עם
אחר. יורה לעברם מדי בוקר וערב, משליח רימוני הלם ושררה, אך
אותם הישמעאלים בני זהות עם סבתי האהובה.
סבתי חייכה כשהבחינה בי והתפלאה: "באת להון פי חופשתך הקצרה".

מאותו היום יוצא אני מן המשרד הממודר. מטייל בסמטאות העיר הצרה
שמסביב לכיכר. רחובות קירות קירות, שיסודיהם עץ ירוק, מתגלים
ומתקלפים לנגד עיניי. מתבסם בריח הפטרוזיליה, הנענע והגפן
המשתרך לו אל הרקיע התכול. מפגין עניין בחנוכת בית דייר חדש,
אשר חוגג המעבר בשחיטת כבש במפתן. מברך לשלום ולבוקר טוב את
הגברים המשכימים לעבודה, מחכה להם בשמונה בערב עת חזרתם.
היורה חזר להמטיר פעם בשנה, תקלת המקרר באה על פתרונה ואני
מכיר כי מקורי מאותה פרודת לואיזה שתעתה והתפצלה לשני עם.