אל 'מדינה' יקרה, מכתב זה נכתב לך
בשעת סערה בנפש צעירה
מכתב זה נשלח לך כדי לעורר אותך מהמצב שבו את נמצאת
כמו נרקמונית שלעולם לא תופשת שהיא מכורה
זה מצבך, הרוסה כמעט עד היסוד אבל
לא קולטת כמה חמור מצבה.
אנחנו במלחמה, עם כל המשתמע, מכל בחינה.
בין כל הבלבול, ימנים, שמאלנים, ערבים, יהודים
לא מצאת את דרכך אל עבר השקט והדממה.
כשפאשיסטים ופנאטים שולטים על הכל, מה הברירה?
כשנקמה הופכת לערך עליון, על מה בעצם צריך להילחם?
על הדמוקרטיה שעוד שניה נעלמת?
על השלום שכמעט ולא נשארו לו תומכים?
אז 100 אלף איש היו בכיכר ועוד 100 אלף בבית
ומה עם השאר? מלחמה? מוות, לא משנה מה?
לאן? לאן זה מוביל אותך, אל 'מדינתי' היקרה?
כמה הכעס, והאדמה עוד תחורר אותנו?
כמה חיילים עוד עומדים למות?
תתעוררי, מדינה, מהסיוט הזה!
ושאי עינייך אל עבר עתיד טוב, רק תתעוררי
ותביני, שנקמה תמיד חוזרת בחזרה
ובמלחמה החסרון גדול מהיתרון
ושכשהכל קיצוני, שום דבר לא נפתר לשום צד
ושאם לא מתפשרים לא מגיעים לשום מקום
ושאני, ילדה קטנה, רוצה לחיות במדינה
שיום אחת ילדתי הקטנה תגדל שם, בארץ
ללא מלחמות, ללא שנאה ונקמה, ארץ השלום
והדמוקרטיה הנצחית, שאיש לא יערער אותה.
עד מתי, אל 'מדינה' יקרה שלי, נמשיך לצעוד
אל ההרס הסופי?
אוהבת אותך, אל 'מדינה' יקרה, ואצעד לצידך תמיד
עד שתחדלי מלהיות נרקומנית שהורסת כל חלקה טובה בחייה
ותהיי לבחורה יפיפיה שצועדת שמחה וטובה
בשיתוף והבנה.
כן, זה אפשרי - אל 'מדינה' יקרה.