1.10.01

הדוב שבתוכי מתעורר לו,
עכשיו לעיתים קרובות מתמיד.
אני, מתערבבת בנהימותיו,
הגוף משתתק לו,
והוא כמו שולט לו - עליו.
הדוב שבי לא ישן,
ולו במעט.
חשקתי לבתק את ליבו,
אך ליבו השתרבב בשלי.
אני אינני מה שאני,
תרה אחר שלוותי,
בין בריות מוכרות ולא,
אני חושבת שאבדתי...
הדוב שבתוכי אינו מרפה,
ונדמה שלבי כמו מוותר.
הוא אינו מצליח למלוך לו, בדוב,
הוא אינו מצליח להתגבר...

1.10.01

היצירה שלי נעלמה לה,
בין המון רגשות ומחשבות,
היא אבדה בין הריחות,
ריחות של כאב גווע.
האומנות שבי פגה,
פגה לה עם תקריות,
ואני מחפשת אחריה בשיגעון,
ימים על גבי לילות.
כנראה שהמודעות השתלטה לה,
בכל עבר ופינה היא נמצאת,
המודעות לסבל ולחולי,
תפסה את מקומה בתוך החלל הריק.
החלל העמום והעמוק,
שהיה קיים עוד פעם,
נראה לפתע כל כך רחוק,
עד שנקבר יחד עם כל החלומות,
החלומות שיצרתי!

27.11.99

"למה אתה הולך?!"
דמעה שוררת,
דמעה זולגת,
ואתה עוזב.
הרחק מעבר לים
האופק זועק לך,
ואינך עוצר.
אבן בדרכך,
אינה פוסקת בעדך,
אתה מתרחק, משתוקק.
אני עומדת
ומסתכלת,
איך אתה נעלם,
זה היה וזה עדיין שם!

"למה אתה הולך?!"
זה מהדהד מבעד לחלון.
הגשם דופק על השמשה,
העין עטופה
בשממה אפילה,
הדים חמים
קוראים בשמך,
ואתה רק ממשיך ללכת.
אובד בין הריחות,
טעמים של חולות
וחופש -
עונים על שאלותיי המתות!


22.10.99

"מה תאמרי לו עכשיו?"
את משתתקת, נאלמת.
"מה תאמרי לו עכשיו?"
אין לך דרך מנחמת.
"איך תגרמי לו להתפרק?"
"איך תגרמי לו להיפתח?"
את חוסמת דרכייך
מפחדת מהלא ידוע.
הוא כואב לו כאן לבד
ואת אינך מושיטה לו יד.
את חושבת על עצמך.
והוא פגוע.
את מנסה לגונן,
אך אינך יודעת איך ומדוע.
את שונאת להתפאר,
אך נותנת לו הרגשת געגוע,
עושה הכל הרבה יותר קשה וגרוע.
את מבינה שעדיפה לך השתיקה,
אך אינך מפסיקה לומר לו,
לפתע לגמת מן מפל המילים
והמים משם רק זורמים להם וזורמים.
את הולכת לבסוף, מניחה בדעתך ששיפרת,
אך אינך יודעת, אינך יודעת, אינך יודעת-
כמה שבו רק פגעת ופגעת.
זה קשה להיפרד, אך את יודעת שזה עדיף.
את חושבת עליו ולא על עצמך,
כאילו למדת פרק מהחיים.
תניחי לו לעבור את הרגע,
בין חיוך צולע
ודמעה סולחת.
קחי אתך את כל מה שאת,
עד שהוא ישוב!!!


20.4.99

מה פתאום את יושבת ובוכה,
איפה החיוך והצחוק,
איפה השמחה?!
מה פתאום פנייך נפולות?!
מביטה לאדמה.
חושבת על מחנק,
בין זרועותיה היבשות.
מי יבוא עד אלייך,
להשכיח כאבך?!
הוא ניסה, אך אכזב,
זו את לבדך.
מה פתאום את שקטה,
החלטת להיכנע?!
את מדממת בנפשך -
אין מי שיחבקך.
את רוצה שזה יעלם,
אך הרוח קוראת לך.
את מנסה להסתתר וחלשה,
את יודעת שזה ייגמר,
ואת בוכה.

שנה 97

איך נדע לרקוד בשניים,
לגעת יחד בשמיים,
להצליב מבטיי עיניים,
ולהבין שבינתיים -
אוהבים כפל כפליים.
איך נדע לטעום בשניים,
אודם שפתיים,
להתעלס בין כלניות,
להיות או לא להיות...
איך נדע להתאכזב בשניים?
איך נדע להזדקן?
איך שנמות פעמיים -
איך שנתרוקן.


שנה 97

בכל פעם שאני חשה כאב,
אני רוצה להתקרב לחיוך שלך,
ולקבל מעט מהאושר שבו.
בכל פעם שקצת מלבלב,
אני חושקת לגעת בדמעות שלך,
ולקחת ממך מעט מן המלח.
זה "מתכון" משותף,
שנקרא "אהבה",
ואני כל כך מאושרת שטבעתי בו אתך.

שנה 97

"באה בלילות"

כנר לא דלוק
בין מדורות
כעץ שנגרז
ומשמש דלק,
בתוך מרוץ,
היא לפתע תשבוק,
ותעמוד בקצה להסתכל מרחוק.
כמו בתוך ים,
שתעלה עשן כשהוא עוטף,
היא יודעת שיבה,
וסיוט מקליפה רעננה.
כפרח "מצהיב",
עם גרעיני סוכר חמוץ,
מי יגשים נסיה,
ומתוך תרדמה תבער?!

שנה 94

הרגע בו ליטפת ברכות את ראשי
עדיין אינו ברח.
הרגע בו חיבקת אותי חזק,
עדיין לא נשכח.
הרגע בו נשקת אותי,
עדיין בתוך תוכי.
הרגע בו לחשת אהבה באוזני,
עדיין מהדהד בעמקי לבבי.
הרגע בו עזבת אותי,
אינו עוזב אותי-
ומותיר בי געגועים עזים - אלייך!