נפרדים עוד פעם. עולים את חשמונאים בדרך לאוטו. היא נשענת על
חום גופי ושערה נראה כלאחר מסיבה בצבעי שקיעה.
מושיטה יד פנויה לתלוש פיסת סגול משיח פרחים ארגמני ומצליחה
להניח על אזני המוסתרת מעייניה. האוטו ליד מלצ'ט והיא עוצרת
לרגע של חיבוק תינוקי ומתפלש בחזי. אני מסניף את האדמוניות
החפופה מראשה המתרוצץ... ריח של בובה שאהבתי בילדות אבל לא
מצליח להיזכר איזו... ריח לכל מקום בגוף מדושן ורוד-מחק-בטעם
תות-קלמר עם ציורים יפנים?!. עוד שניות והיא שוב חוזרת לדירה
המרווחת בריח הגראס הספוג, לפסנתר העתיק שיוצא מכוונון, לזמיר
הגאון המתמיד ולדייגו בדונט-פאב, אני נשאר עם לבטים שנמחקו
בהינף ראש כשנפרדנו מטל לפני מסע הפרידה הפירדתי הזה... יאללה
לגמור עם זה כאילו מחר היא חוזרת לתמיד, בלי יותר מדי מאמץ
בבלוטות הרגש.
אבל אנחנו מתמהמהים ומתנשקים עוד קצת דרך חלון המכונית עד
שדמעות מתערבות ואז מרחיקים ראשים, מתכוונים החוצה מן החנייה,
עוד נשיקה ופנים קטנות במראה צדית יורים נשיקות בנשיפה
וממשיכות וקטנות עד טשטוש צללית... אורות עצירה והקברות בין
קבוצת מכוניות בתחתית הרחוב.
אני פוסע מסטול לאוזן להחזיר סרט של ברטון ופוגש את אביעזר
לשיחת ליווי לאורך רוטשילד . "אל תעשה אנליזה לבני משפחה, תשמע
לי צ'וק."
מסב מבטו קדימה, "תשאיר אותם לנפשם, הם לא חבר שאתה מאבד".
חמש מגיע ואני ממשיך על השדרה ונכנס במאז"ה ונזכר שעשר דקות
אחרי שהיא נסעה בחזרה לחלום בחצי ספרה קסום באמפריה-רבתי-מרכז,
אני סילקתי ברחשים מפני ומאזני ואצבע אחת נתקלה במרקם חי שעורר
בי בהלה ארכנפובית וכאשר השלכתי את החרק המאיים על המדרכה,
גליתי שהוא הפרח הסגול שמאיה הניחה לי על האוזן.