בין התניה אחת להתניה שנייה
אני מפעיל תודעתי לאותה המטרה

כי התאים במוח מושפעים די בקלות
ועדיין לא עוזרים לי בדרכי למצוא מהות

זה מן משחק פסיכולוגי של שח מט חולני
בין אהוב ואהובה תמיד קיים האנוכי

מתת-המודע יוצא עוד חנק מיושן
שמפעיל ומנפח כל פיסת רגש קטן

אני כותב יומן יומי ובו מביט בבהלה
חיי כמו מבחן של רורשך מכוסים בעלטה

לא יכול כבר לפענח את הקלט החושי
כל קולטן צורם בסתר והופכני אנושי

ואותה האישיות אותה פיתחתי כבר שנים
מתחילה להתערער ולא למצוא כלום מבפנים

אחרי מנה של פרוזק כבר אפסיק לחשוב עקום
אך ליבי הוא כמו הדחף העצבי, הכל או כלום

ואת שלא היית לי לא לאם או לאחות
הטמנת בי תובנה על פתרון של בעיות

ובמבט חטוף אחורה ולפני שאני גומר
אשאל אולי "על זה מה פרויד היה אומר?"