אני משתומם לנוכח המורכבות האדירה של החיים.
אני משתומם לנוכח החלל האדיר שגודלו מילארדי שנות אור והוא
כולל מילארדי מילארדים של גלקסיות שבתוכן אלפי מערכות שמש. אני
משתומם לנוכח הדרך המדהימה שכל זה נוצר - המפץ הגדול, הגזים
המצטברים והיוצרים בעזרת ריאקציות כימיות מוצקים שהם בעצם
כוכבים, אותם כוכבים שיוצרים ביניהם מערכת יחסים פיזיקלית של
כוחות משיכה ודחיה.
אני משתומם לנוכח החיים המורכבים על פני כדור הארץ. לנוכח
מילארדי הוירוסים, החידקים, הפטריות, הצמחים, בעלי החיים ובני
האדם. אני משתומם מול מיליוני שנים של אבולוציה שבהן, על-ידי
ברירות גנטיות אכזריות של הישרדות הגענו למה שהגענו היום. אני
משתומם מהיחסים ומהמערכות האקולוגיות שנוצרו בין כל היצורים
הללו שכולם ממוצא אב קדמון אחד. אני משתומם מהמחשבה שאולי היו
מחזורי חיים לפנינו עם יצורים שהתפתחו אחרת והושמדו בעקבות
התנגשות מטאור והסתרת אור השמש.
אני משתומם לנוכח גוף האדם, על המורכבות האדירה שבתוכו, על
כדוריות הדם הלבנות הנלחמות נגד החיידקים, על פעילות המוח
שעדיין לא מבינים ממש את דרך פעולתו, את כל התהליכים הפלאיים
בגוף ושיתוף הפעולה המדהים ביניהם שהופך את גוף האדם למכונה
חיה, נושמת, אוכלת, חושבת ולומדת.
אני משתומם לנוכח החברה האנושית על מגוון תקופותיה. על המערכת
החברתית המסועפת והמורכבת שהיא בנתה לעצמה. על התרבויות
והכלכלות הרבות שהצליח האדם ליצור ולהמציא. על המדע שמנסה
לצמצם את ההשתוממות ורק מגביר אותה.
אני משתומם מול חוסר היכולת שלי לעכל כזו מורכבות, מול העובדה
שכולנו עשויים מחומרים ממוחזרים במערכת פראית ומדהימה, שבעצם
כולנו עשויים מאבק כוכבים אחיד. אני משתומם מול מונחי מרחק,
זמן, אנרגיה, כוח ומורכבות שנשגבים מבינתי המוגבלת. אני משתומם
מול הגבולות הגנטיות שהכתיבה לי האבולוציה, מול חוסר השליטה
שלי במה שקורה סביבי.
אני כל כך משתומם שנשאר לי לחפש את התשובה בדבר אחד: אלוהים!!!