הוא היה איש משפחה למופת, אפילו יותר. הוא עבד קשה וחטב עצים
עם הגרזן היעיל שלו , הוא טיפל בחיות החווה הקטנה שלו, יצא
לצוד, גידל תירס וחיטה בשדה הקטן שלו ליד הבית, הוא הכין לחם
בתנור המיוחד שלו ויין מענבי המטע שלו, דאג שלילדים שלו יהיה
חם ושיהיו להם צעצועים לשחק בהם ומאפינס כל יום בשעה ארבע.
אשתו ניקתה ודאגה לבית. תפרה בגדים, הכינה אוכל, טיפלה  בתינוק
ודאגה גם לשאר הילדים.
הם חיו להם ביופי ובהרמוניה, בכפר צדדי ומרוחק בבריטניה, שם
ירד שלג לבן וצח בחורף פתיתים, פתיתים, נושרים קלות ומכסים
הכל. ובקיץ מזג אוויר נאה ויציב כאשר קצת גשם יורד מדי פעם.
בביתו חיממה האח את דרי הבית וגם את חיות הבית, כלב הצייד
הנאמן והחתלתול הקטן שנקנה במיוחד כדי לשמח את הילדים הקטנים.
הוא היה איש למופת ואהב את משפחתו ואת העולם הקטן האוטופי
וההרמוני בו הוא חי.
הוא אהב את אווירת חג המולד כאשר זו באה. כל חורף הוא שימח את
ילדיו ואת אשתו, שמר על מצוות האל, והיה נוצרי אדוק. אבל בכל
זאת, היה משהו שהטריד אותו בחג מולד הזה. משהו לא היה שלם. איך
חג המולד יכול להיות שלם בכלל אם מחוץ לביתו ומחוץ לגדרות העץ
של החווה הקטנה המושלמת שלו יש כאלו שחולקים אתו את רוח החג?
כל העניים המרודים האלו, וכל בעלי החוות האחרים שלהם אין בית
כזה מושלם, הרמוני ומאורגן? כל הנוודים אשר מפרים את השלמות עם
הפגעים והמומים שלהם וכל השבטים האלו עם הטקסים שלהם החיים
ביבשות אחרות, כל האנשים שאינם מאמינים בנצרות ולא מכבדים את
חג המולד כדוגמת היהודים, המוסלמים והסינים? הם כולם הורסים את
השלמות בביתי ומשפחתי. בעולם בו אני חי. הרהר לעצמו איש המשפחה
כאשר נשכב על יצועו בחושך. אני משתוקק לחיים שלמים. שחג המולד
יהיה רק בשביל המשפחה שלי, בשביל כל מה שגידלתי במו ידי. בשביל
העולם האוטופי שיצרתי, בשביל המושלמות, לא בשביל אף אחד אחר
שלא שואף להרמונייה, הצוענים האלו, שיש להם מומים, עיניים
שאינן שוות בגודלן או רגל קטועה. חלחלה עברה בו. או כל השבטים
האלו באפריקה עם הטקסים והמנהגים שלהם, אלו שעושים את העולם
בחוץ לכזה פגוע, שבור, ריקני. היהודים הכופרים, אלו שאלוהים
הפר את בריתו עמם. הכל. הכל מאיים על חיי החווה המושלמים שלו,
הכל מאיים לפלוש לתוך חייו.

ערב אחר כך, אחרי מחשבות ארוכות והירהורים ממושכים הוא החליט
שהוא אינו רוצה יותר לחלוק את אווירת חג המולד אם אחרים שאינם
מבני משפחתו, עליו לעשות משהו עם הכופרים האלו. לצאת למסע ארוך
שבסופו יהיה העולם כולו מושלם ואווירת החג תהיה רק לו
ולמשפחתו. לבסוף אחרי שהחליט, הוא נטל את הגרזן שלו, עם הדם
המיובש שנשאר כאשר חתך גרונה של ארנבת שצד, הוא חגר את החגורה
שלו עם האבנט הנוצץ ולבש את כפפות העור שלו, הוא לקח שק גדול
עם חפצים חיוניים, ויצא מהחווה שלו בלילה, בכפור, בשלג. אל
העולם הכל כך לא מושלם שבחוץ.

מסע הנדודים שלו נמשך זמן רב מאד, הוא הגיע לכפרים, ובפראות צד
וטבח שם כל בריה נושמת, כל חיה וכל יצור שהינו עד לאי השלמות,
כל דבר שמסמל שבר, טומאה, או פגע. הוא עבר יערות, אגמים, הרים
מושלגים בחפשו אחר כל נפש חיה, לטהר את היבשה מכל פגע ויצור לא
מושלם. הוא היכה והרג נוודים וצוענים בעודם הולכים ונודדים,
שחט ובזז כפרים שלמים ולא השאיר אף נפש חיה. הוא תר כל מקום
מספר פעמים על מנת לראות אם נשאר מישהו חי. הוא לא וויתר.

נדודיו ומסע הטבח שלו התמשכו על פני כל היבשות בעולם, כוונתו
לטהר את העולם היתה עזה, ולכן הוא שרד, אפילו כאשר הגיע
למקומות נידחים ומסוכנים, הוא עבר יבשות עם ספינות ששדד או
שבנה רפסודה, היכה שבטים וכפרים בכל מקום שהיה, הם כולם היו
פרימיטיביים מידי, שוחרי שלום, וחסרי הגנה, וכאשר טבח בהם לא
יכלו להתגונן. פעמים נתקל בשבטים של אדם לבן בהם כל מה שלבשו
הפרטים היו עלי עץ שזורים והיה קל למגר אותם, את הטומאה ואת
האי שלמות שבהם. הוא התגבר על כל אלו שהיו חזקים טיפה יותר,
פעם אחת נאבק גם עם דוב, וניצח. הוא נפצע הרבה, בעיקר בפנים,
שהיו האיזור החשוף העיקרי. הוא קיווה שכשישוב ממסעו וכשיגלידו
פצעיו יחזור אל אשתו וילדיו, אל הבית האוטופי הקטן והמושלם
שלו. הוא צעד בשדות אורז בסין, משליך את הגרזן שלו וטובח
באיכרים ובחקלאים, הוא חיסל את צבא סין כאשר ביקר בארמון של
קיסרות סין. הוא הגיע לארץ ישראל השוממה וטבח בתושביה
הפרימיטיביים והפגיעים, טווח וניצח כל מקום וכל צבא, גדול ככל
שיהיה, למען האוטופיה. הוא המשיך כך ימים רבים, נודד בים
ומיבשה ליבשה. הוא ידע מתי יעלם הפגע מן העולם, הוא ידע שבעולם
הזה, של תקופת ימי הביניים, ישנם רק כמה מליונים של בני אדם
ושאת הרוב כבר טבח, פעמים מספר הוא כמעט שכב על ערש דווי אבל
התאושש והחלים בעקבות הרצון  הזה שלו, בעקבות הפנטזיה שלו
לעולם שבו ישנה רק השלמות, כל הדם ששפך יתנקה, יעלם, יתיבש,
ברגע שיסיים את נקמתו בכל שותפיו הזדים החולקים איתו את עולמו.
ויום אחד התבהרו השמיים סוף סוף, זה היה אחרי מספר גדול ולא
מבוטל של ימים מאז עזב את הסביבה המושלמת שלו. הוא ידע שהעולם
האוטופי שלו עדין שם, שכלום לא אבד ושהוא יכול לשוב לביתו בטוח
שטיהר את כל המחוזות, השבטים, הכפרים, הוא סייר בכל מקום מספר
פעמים לפני שטווח את כל בני המקום והיום, כשהשמיים התבהרו סוף
סוף ואורה של השמש האיר את הבוקר בחביבות, הוא ידע שהוא ניקה
את הכל, את כל הטומאה והאי שלמות, את כל האנשים החוטאים והשאיר
את העולם רק לו ולבני משפחתו. הוא השעין את הגרזן על כתפו וצעד
בהרגשה טובה יותר. כמה שבועות אחרי כן, הוא צעד בהרים המושלגים
וידע שהבית שלו מחכה לו שם, עם השלמות שלו. הוא ירים את ילדיו
על הכתפיים,ילטף את כלבו ואת החתלתול הקטן. אשתו תכין לו
ולילדיו פאי, ועץ חג המולד יצלצל עם פעמוני הזכוכית העדינים
וינצוץ, והוא ידע שהכל כבר בסדר ושהשנה חג המולד המתקרב יהיה
מוקדש באמת, לא לאף כופר אחר. אלא רק לו, למשפחתו  ולשלמות.