אני חושבת שאתה יודע.
אני מדמיינת אותך עוצם עיניים ורואה צבעים. סגול, אדום כהה,
כחול ופתאום צהוב. ובסוף הצבעים, יש לך תחושה מוזרה.
אתה לא מבין מה זה.
סוף סוף חזרת מהצבא. סופשבוע בבית. אתה שמח להיות בבית. אמא
אבא חברים.
חזרת, חטפת עוגיה או שתיים, ועכשיו אתה עייף.
מנסה להירדם. שוכב על המיטה בחדר שלך. דאגת לסגור את החלון.
שלא יכנס אור.
אתה לא יכול לישון עם אור.
צהוב? אתה לא מבין מה הוא עושה פה. אתה לא ממש מת על הצבע הזה.
אולי רק בכדורגל. ובכלל, הוא לא קשור לשאר הצבעים.
וכל הזמן משהו מהדהד לך בראש.
כמו הרגשה שיש כשמישהו מסתכל עליך.
אתה תוהה אם זה גם קורה כשאנשים חושבים עליך. ואתה מנסה לחשוב
מי יכול לחשוב עליך. מעגל חשיבה.
ואתה חושב על חברים שלך מהצבא. ואיך לא ידעת שדווקא לפה תגיע
בסוף. ואתה חושב קצת על בנות. אחרות.
ואז, אתה נבהל. אולי זו בכלל אני. אתה מנסה למחוק את המחשבה.
אתה חוזר לחשוב קצת על דברים אחרים. ונרדם.
ואז אתה יוצא בערב.
מועדון. מוזיקה מחרישה.
בנים, בנות. כולם רוקדים. שמחים. אלכוהול.
זה גורם לך לשכוח.
ואיכשהו, דווקא אז אתה נזכר.
ופתאום אתה רואה מישהי. היא לא בהכרח מהממת.
סתם מישהי עם ציצים בחוץ וג'ינס מתפקע. זה מספיק לעכשיו.
אתה לוקח ממנה טלפון. השם שלה מתחיל באות שלי.
אתה רושם ופתאום גם השם שלי קופץ לך מול העיניים.
די, אתה חושב, תפסיק להיות מפגר.
ואתה לא חושב על זה יותר.
בעצם כן, אבל אתה תמיד ממשיך הלאה.

זה מה שאני מדמיינת. חושבת לעצמי.
אפילו מקווה.
זה פחות כואב מלדעת שאתה בכלל לא חושב. אף פעם.