אני.
שואלים אותי מה איתי.
ואיך אצלי?

אומרים לי שאני בכיינית.
שאני לוקחת את זה קשה מדי.
שאני לוקחת הכל קשה מדי.
שאני חסרת פרופורציה
שאני בכיינית.

אני מרגישה דמעות עולות לי בעניים.
מרגישה עומס כבד שמכביד על הגוף שלי... שמושך אותי לרצפה
בגרון שלי תקוע כאב חד.

רק רוצה לצרוח עד עמקי הריאות שלי, ולא להרגיש שאסור לי,
רוצה לבכות ולצעוק בלי להרגיש שזה לא נכון,
רוצה לשחרר את כל מה שתקוע שם בלי להרגיש שאני לא צודקת.
רוצה לצאת קצת משליטה בלי שיסתכלו עלי כאל מטומטמת.

אני מרגישה שנורא קשה לי.

אבל הם לא מבינים.
הם לא רואים.
הם רק אומרים.

אני לא מבקשת מהם להבין.
רק מצפה למעט תמיכה בלי מילים מיותרות.
ואני מצפה כנראה ליותר מדי.