יום ועוד יום,
שעה ועוד שעה,
הזמן שזורם לא עוצר לעולם,
לנוח לרגע, להביט לאחור,
לחשוב על כל מה שעבר ועל מה שנותר מאחור.

אנחנו מנסים להמשיך ולזרום, להביט אל האופק ולראות את הזריחה,
ועמוק בפנים מסתתרות כל אותן שקיעות שעברנו במסעינו הארוך.
אתה נמצא שם תמיד, במודע או שלא, מביט דרך עינינו על כל
המתרחש, זורק מילת עידוד או דבר נחמה, עוזר תמיד לבחור את הדרך
הטובה ביותר, בכל צומת אליה אנו מגיעים.
מבטך, עינייך הזורחות, החיוך הצחור, תלויים למולנו בכל פעם
שאנו עוצמים את עינינו, מעלים שוב את דמותך הקפואה, מזכירים
בכל פעם מחדש איך היינו וכמה עברנו, איך השתנינו עם השנים,
גורמים לנו לחפש שוב את הילד שבנו שנרדם, שצוחק איתך ברחוב,
שלא יודע שובע.
הותרת בנו משהו שהוא גדול יותר ממה שכל אדם חי יכול לתת, נתת
לנו רגעי אושר ורגעי צער, זרעת בנו חיוך ושטפת את עינינו
בדמעות, חיממת אותנו בימים הקרים ביותר, והקפאת את לבבנו
בלילות הבדידות האין סופיים. עזרת לשביבי הזכרונות להשאר
נטועים, ידעת להעלות בנו את הדברים המתוקים ביותר שרצינו
לזכור, את ימי התמימות הנפלאים שעברו לבלי שוב, את חוויות
הילדות וחיוכי הנעורים, את חום האהבות הראשונות ואת חיבוק
החברות.

                                       

ואתה נשאר שם, באותו מקום עמום, גדל איתנו ומשתנה איתנו, אך
נשאר תמיד אותו ילד שובב, אותו חבר אהוב, עם אותו חלק שבנו
שישאר שם איתך, צעיר לנצח.