הם יוצאים החוצה רק בלילות חסרי ירח. בדרך כלל מחפשים אחר
שאריות מתוקות שנשארו מארוחת הערב. בכלים שבכיור אינם נוגעים,
נראה להם לא אסתטי. אבל אם נשארה  על השולחן   פרוסת עוגת
שוקולד, יהנו מכל  פירור. גם משקה קולה הם אוהבים אבל לא את
הדיאט שיש לו טעם נלווה, אלא הקולה הנקייה. והכי הם אוהבים
טיפת אלכוהול כמו ויסקי או אפילו שרי. מנין אני יודעת כל זאת?

הכל החל כשהחוקי  שלי היה באיזה כנס בארה"ב כבר שכחתי באיזו
עיר, כי הוא נוסע לעיתים די קרובות. הבנים היו בצבא,  אחד
בשמירה, השני באיזו תפקיד שלא רצה לספר לי עליו. העוזרת ביקרה
בבוקר  והשאירה לי בית מצוחצח. ואני?  אני חזרתי לבית ריק. אם
יש משהו שאני הכי שונאת זה לחזור לבית ריק ומסודר. בית שנדמה
שלא חיים בו. התבוננתי מסביב ולא בא לי אפילו להכין כוס קפה
לעצמי, אז הלכתי לישון.

בלילה אני מתעוררת ומאזינה לקולות. שקט, אפילו הכלב של השכנים
איננו נובח. מסתובבת לצד השני ומנסה להירדם, שום כלום. מציצה
בשעון, שלוש לפנות בוקר. נו, מה הפלא? אם אדם הולך לישון
בסביבות תשע, כמה שעות יוכל לישון, אני שואלת אתכם. אז אני קמה
ומתמתחת, יורדת באיטיות למטה, ובדיוק מספיקה לראות דמויות
קטנות מתרוצצות על השולחן במטבח שלי. מתרוצצות ונעלמות.

אתם בטח חושבים לעצמכם  איזה בית מגעיל שיש בו ג'וקים.  הרשו
לי להבטיח לכם שאלה לא היו בשום אופן תיקנים. ראשית היו להם
כנפיים בהירות לבנות וחוץ מזה היו הרבה יותר גדולים.  אפשר
לומר שהזכירו לי בני אדם קטנים, פצפונים כאלה מהאגדות.  חמודים
אבל קצת פחדנים כאלה. אבל אני קצת יותר חכמה מהם, אז אני עושה
עצמי כלא רואה. פותחת את המקרר מוציאה איזה חתיכת עוגת גבינה
שנשארה לי משבת. מכינה קפה בכוס הכי גדולה שלי. מדליקה סיגריה
וטלוויזיה ומתיישבת לי ליד המחשב , מרכז החיים.

עושה עצמי מתעניינת מאוד במה שקורה בתוך המחשב, אבל כל הזמן
מציצה ימינה אל עבר שולחן המטבח שם השארתי את העוגה.  לדאבוני
הם לא חזרו באותו לילה.

אבל הקשיבו היטב. מאז אני תמיד  דואגת לפני השינה להשאיר במטבח
משהו טוב. חתיכת עוגה, ערמת פיצוחים, כוסית משקה. אני בטוחה
שהם ישובו ותארו לכם שלא יהיה במה לכבד אותם, לא בושה?

אז אם אתם באים לבקר אותי בלילה והמטבח שלי לא מסודר, אז אתם
מבינים למה. הכל בגלל הלפלאים,  מה גם לכם יש?