כינים.
הן מצצו את דמי.
"בעוד מספר רגעים לא תיוותר לי קרקפת בכלל" נאנחתי לעצמי
בעצב.
"אצטרך לחבוש כובע ואנשים יחשבו שלקיתי במחלה או שתקפוני
אינדיאנים".
חשתי אותן מטיילות על ראשי, בונות שבילים ובתים ושדרות בתוך
סבך שיערי, ומגרד, כל כך מגרד, "כל כך מגרד לי!" עכשיו כבר
בכיתי בקול רם.
בארוחת הצוהריים הבטתי בצלחתי בתוגה.
"מה קרה?" אתה שאלת, אך לא נראה כאילו אתה מצפה לתשובה.
פעם היית מצפה, היית רוצה לדעת למה נפלו פניי, והיום אין לי
כבר מישהו שידאג לי, חבר טוב, יש לי רק את עצמי וכמה חיות
סוררות אשר הקימו מאחזים על העורף שלי.
"הלוואי והיית מביט עכשיו אל תוך עיניי" אמרתי, אך אתה לא
הבטת, ואם טכנית יכולתי להביט אני עצמי בעיניי שלי, סביר להניח
שכמוך, לא הייתי עושה זאת.
"נהפכתי למכוערת, נכון? לכל כך מכוערת. כמו חור שחור המקרין על
סביבותיו, כמו מכוסת פצעים מלאי מוגלה, מצורעת, מבפנים, ולא
אוכל להחזיר את שעשיתי".
ומגרד.
כל כך מגרד.
אתה קם.
אל תכעס, אני לא יכולה שאתה כועס עליי, בבקשה.
"אני לא יודע מה קורה לך, על מה אתה מדברת? מכוערת? את נראית
כרגיל, כרגיל את נראית."
"פעם היית יודע, היית מבין למה אני מרגישה בחילה עצומה למראה
עצמי, למראה מבטי המתלהב"
"ובכן, זה בסדר להתלהב מידי פעם מהחיים, עלייך להפסיק לחשוב
שזה לא טבעי".
אתה כבר לא רצית לנסות להבין אותי כמו פעם, לא ניסית לחדור אל
ראשי.
ויכלתי להבין, הרי שראשי מלא כינים.
מהלכות, עוקצות, כינים, על כל הנובע מהן.
אני מציצה בך בזווית עיני.
אתה עצוב, כנראה שכן הבנת.
ידך נשלחת אל ראשך, מגרדת.
למרות כל כוונותיי הטובות, זאת כנראה המזכרת היחידה שקיבלת
ממני בסופו של דבר.